תקנת עזרא (מעילה תנינא) קצח

שהבאתי כאן ואין להאריך בזה כאן יותר, אך אני מזכיר דמש"כ המנחת חינוך מצוה ט"ו דהא דקיי"ל שנים שעשו מלאכה האסורה וזה יכול וזה יכול שניהם פטורין הוא רק גבי שבת, אבל בשאר איסורים זה יכול וזה יכול שניהם חייבין, הוא נגד הריטב"א בקדושין (דף מ"ג) שכתב דהא דבעינן קרא דחטאו ישא האיש ההוא דאם אחזו שנים בסכין ושחטו שחוטי חוץ פטורין ולא ידעינן לה מקרא דבעשותה דגבי שבת, היינו משום דלא נימא לרבות שנים שעשאהו בשחוטי חוץ מקרא דכתיב שם איש איש אשר ישחט והביאו בתוס' רע"א במשניות פרק השוחט והמעלה, הרי דלולא קרא דאיש איש הוה וידעינן גם בשחוטי חוץ דשנים שעשאוהו פטורין מבעשותה דכתיב גבי שבת דלא כמנחת חינוך: אות ל"ב

והנה הא דכל האוכלין מצטרפין ברוב עניני אכילה צירופן היא אף אם לא אכלן בבת אחת אלא בזא"ז בכדי אכילת פרס כדתנן פ"ג דכריתות, אבל הא דמצטרפין לכגרוגרת להוצאת שבת לפעמים בעינן שיוצאים בבת אחת, כדאמר רבא בשבת (דף פ' ע"א) הוציא חצי גרוגרת והניחה וחזר והוציא חצי גרוגרת והניחה, אם כשהניח את השניה קלט כלב את הראשונה פטור, וכן לענין הא דאמר ר"מ בכריתות פרק ג' אף אם היתה שבת והוציאה בפיו חייב משום הוצאה א"ל אינו מן השם, והסבירו שם התוס' דר"מ ס"ל דמן השם הוא זה לפי שהוציאו בפיו וקיי"ל בליעתן זוהי הנחתן ובאו איסורי אכילה ואיסור הוצאת שבת בבת אחת, הוא לכאורה דוקא אם אכל כל השיעור בבת אחת, אבל אם אכל חצי שימור דרך הוצאה וחזר ואכל ח"ש דרך הוצאה, הרי כשבלע חצי גרוגרת השני כבר ליתנהו חצי גרוגרת הראשון ולא הוה שיעור הוצאה בבת אחת ופטור ואפי' למאי דבעי רבא בשבת (דף צ"א) זרק כזית תרומה לבית טמא מהו, ומסיק דהאיבעיא היא כגון דאיכא פחות מכביצה אוכלין וזרק כזית תרומה והשלימו לכביצה, מי נימא מדמצטרף לענין טומאה מצטרף נמי לענין שבת אם לא ונשאר בספק וכן פסק הרמב"ם, א"כ אפשר דגם כאן אמרינן מיגו דמצטרף גם אם אכל שלא בבת אחת לענין חיוב פגול נותר וחלב לחייב חטאת, מצטרף נמי לענין שבת לחייב על הוצאתו אפי' שלא בב"א, כדבעי למימר שם בהוציא כזית משתי הלחם דחייב אשבת כיון דמהני לענין יוצא ע"ש, ועוד י"ל דשיעור דשבת ושיעור דאכילות איסור אינם שווים דאכילת איסור בכזית והוצאת שבת ה"ה בכגרוגרת, א"כ יש להסתפק עוד בלא הוציא בב"א כל הגרוגרת דרך אכילה, כגון שהוציא בראשונה דרך אכילה רק כזית אם חייב על הוצאתו גם אם לא השלים השיעור כלל, די"ל דכיון דחייב לענין נותר בבליעה זו חייב נמי לענין שבת, ואע"ג דר"מ בכריתות שם מיירי ביוהכ"פ וחיוב אכילה ביוהכ"פ הוא בככותבת, י"ל דהשלים השיעור לככותבת אח"כ בבית באופן דלענין שבת לא מהני הצירוף, אלא דלענין חיוב הוצאת שבת כשהוציא דרך אכילה נותר וכיוצא בו חייב גם אשבת משום מיגו דחייב אנותר, כמו בזרק תרומה לבית טמא והוה לכאורה איבעיא דלא אפשיטא ופטור מספק

אך יש לדון ולחלק בין נידון דידן לדהתם, דהנה הרשב"א בחידושיו לשבת שם הקשה דמאי מספקא ליה אם לומר מיגו דמצטרף לטומאה מצטרף גם לשבת, הרי גבי שבת עקירה והנחה בעינן ובשעת עקירה הרי ליכא מיגו, ותירץ הרשב"א שם דעקירה צורך הנחה היא, וסברא זו היא מכתובות (דף למ"ד ע"ב) ע"ש, ולפ"ז י"ל דהא דנשאר בשבת שם באיבעיא דלא אפשיטא אם אמרינן מינו אם לא, הוא רק משום דליכא צירוף לגבי עקירה רק מטעם דעקירה צורך הנחה היא, דשם לגבי טומאה כשעת עקירה ליכא שום נדנוד טומאה כלל, דבצירוף הטומאה לא באה הפקירה רק משום דזרק ולא הכניס בידו דאי בעי למיהדר לא מצי הדרא משו"ה יש סברא דלא אמרינן מיגו כה"ג, אבל כי איכא מיגו גם בשעת עקירה אז גם אם אי בעי למיהדר מצי הדר שפיר אמרינן מיגו בודאי ולא איבעיא לן כלל, כיון דאיכא מינו בין בשפת הנחה ובין בשעת עקירה, והא דאמרינן בכתובות שם נ"מ למעביר סכין ברה"ר ומשמע דהיכא דמצי למיהדר אף דאי אפשר להנחה בלא עקירה פטור, היינו לענין ממון ומיתה שחיוב הממון נפשה מקודם וחיוב המיתה בשעת הגמר, אבל כאן שבשעה אחת נצטרף בין בשעת עקירה ובין בשעת הנחה שפיר אמרינן מיגו בודאי ואין בזה בעיא דלא אפשיטא

ובזה תתיישב שפיר קושית העולם בכריתות שם דמאי הוסיף ר"מ בהיתה שבת והוציאה בפיו, הרי יפטור מממון דמעילה משום קלב"מ וממילא ליכא גם אשם מעילה עיין בקצה"ח ובנתיבות סי' כ"ח ובצל"ח פסחים ובתוס' ר"ע איגר במשנה דכריתות שם, ולדברינו א"ש, דכונת ר"מ היא שם בהוציא בפיו דרך אכילה רק כזית חלב נותר, ואי אפשר לומר דחייב אשבת מיגו דחייב אנותר דהרי גבי נותר לא בעי עקירה ואפשר להנחה בלא עקירה, וגם אי בעי למיהדר מצי הדר, אלא דמיגו הוא משום דחייב אשם מעילה וקרן וחומש ובחיוב ממון הרי בעי עקירה, שהרי בתחב לו חבירו פטור, א"כ איכא מיגו בין בשעת עקירה בין בשעת הנחה משו"ה אמרינן בודאי מיגו דמהני לענין חיוב מעילה מהני נמי לענין שבת להתחייב אכזית לחוד שלא השלים כלל לכגרוגרת, ולענין אכילת יוהכ"פ השלים אח"כ לככותבת כנ"ל, וא"כ א"א לומר כאן קלב"מ היינו שידינוהו בדין החמור משום שבת ויפטור מאשם מעילה, דאם יפטור ממעילה הרי לא יהיה המיגו ויפטור גם מהחמור, וע"כ נחייבנו גם מעילה וגם חטאת דשבת ודו"ק שחריף הוא: אות ל"ג

והנה הנתיבות בח"מ סי' כ"ח שם העלה דבקדושת דמים אמנם אמרינן קים ליה בדרבה מיניה אבל לא בקדוה"ג עיי"ש, ויש להסתפק אי אמרינן הסברא דבדמים קנינהו בקדושת הגוף דהא זה מקרי דעבדינן ליה החומרא כמש"כ הקצה"ח שם סי' כ"ח הנ"ל, דבהדיוט קונה ופטור מהו הדין בהקדש כה"ג, ונראה דיש לפשוט זה מהא דע"ז (דף נ"ד ע"ב) דשם מביא ראיה דאדם אוסר דבר שאינו שלו אפי' להדיוט מקרא דאחז, דכתיב כל הכלים הכנו והקדשנו ואמר מר הכנו שגנזום וכו' ע"ש, וקשה מאי ראיה היא מכלים דאחז הא תנן בסנהדרין (דף פ"א ע"ב) הגונב את הקיסוה קנאים פוגעין בו, ואמרינן בגמ' שם מאי קיסוה כלי שרת ושם (דף ע"ב ע"א) אמר רב הבא במחתרת ונטל כלים פטור משום דבדמים קנינהו. אמר רבא מסתברא מילתא וכו' ודעת בעל המאור וכן היא דעת רש"י ותוס' שם למעיין וכן היא דעת רבינו ירוחם במשרים סוף נתיב ל"א דגם רבא מודה לרב דמדאורייתא בדמים קנינהו אפי' איתנהו בעינייהו עיישה"ט, וא"כ מאי ראיה מכלים דאחז דאדם אוסר דבר שא"ש, דילמא התם הטעם משום דהגונב או הגוזל כלי שרת קנאים פוגעין בו. וא"כ כשנטל אחז לכלי השרת נתחייב מיתה וניתן להצילו בנפשו ובדמים קנינהו מדאורייתא והוי שלו משו"ה היה