תקנת עזרא (מעילה תנינא) קצו

מנותר הא בלאו"ה הוה ידעינן דאיסור נותר וטמא אינו חל על איסור דם ונשארו בקושיא. והקשה בגלהש"ס הרי ס"ל להתוס' דדם שבישלו אין חייבין עליו ואינו אסור אלא מדרבנן. א"כ צריך קרא להיכא שבישלו להדם דאיסור דם פקע ומ"מ אינו חייב משום נותר וטמא עכ"ד, ולדברינו הנ"ל א"ש דהא חזינן מסוגית הש"ס והמשנה דכו"ע בין לרבנן ובין לריה"ג ע"כ קרא אתי למעט דם שלא בשלו מטומאה עכ"פ וה"ה מנותר, דאם היה שום הוה אמינא דקרא מיירי בדם שבשלו ודם שבשלו ה"ה דם קרוש כבמנחות (דף כ"א ע"א) ודם קרוש לענין טומאה עכ"פ טפי מאוכל לא הוה כדפסק הרמב"ם, ואוכל הרי אין מקבל טומאה לשיטת התוס' אלא בכביצה ותו אין מקום לקושית רבנן על ריה"ג והרי טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו. דהא אפשר שאכל רק כזית או כזית בכדי אכפ"ר ולא טמאהו כיון שהיה פחות מכביצה, אלא ע"כ דזה פשוט הוא להש"ס לכו"ע דקרא דממעט דם מנותר וטמא בדם שלא בשלו איירי שהוא משקה ונטמא בכ"ש ומשו"ה שפיר הקשו רבנן לריה"ג ושפיר הקשו גם התוס' לר"ש, ועוד כתבתי במקו"א לישב קושית הגליה"ש בפשטיות טפי: אות כ"ט

ויש לחקור בעצים ולבונה של קודש דמטמאין משום דחיבת הקודש מכשירתן אם אינם מטמאין בפחות מכביצה ככל האוכלין כמש"כ התוס' בחגיגה (דף כ"ד ע"א) ד"ה רביעי בקודש דלא עדיפי ממאכל גמור, או אפשר דלענין שיעור גם התוס' מודים דבעצים ולבונה ליכא שיעור שהרי אינם ראוין לאכילה, וכהא דבעי רבא בשבועות (דף כ"ב) שבועה שלא אוכל עפר בכמה דאפשר סגי במשהו לחייבו, ואמנם אין הענינים שווין דבשבועה הולכים אחר דעת הנשבע, וכיון דעפר אין ראוי לאכילה י"ל שאין דעתו אכזית רק אכל שהוא, אבל בשאר ענינים הרי שעורים הללמ"ס ולא תליא בדעת האדם. אבל מ"מ יש לחקור דשמא בעצים ולבונה לענין טומאה לא בעינן כביצה אלא סגי בכזית, דהרי כל עיקר חיבת הקודש שבהן שמכשירתן לטומאה הוא משום דנקרבין על המזבח כמש"כ תוס' במנחות (דף ק"א ע"ב) וכ"כ הפנ"י בפסחים (דף י"ד) מדעת עצמו, ואכילת מזבח הרי היא בכזית דאין הקטרה פחות מכזית, והנה הרמב"ם בה' פסוהמו"ק (פי"ח הי"ב) כתב דהאוכל כזית מלבונת המנחה שנטמאת אחר שנתקדשה בכלי שרת לוקה, הרי מבואר דלא דמי לשבועה שלא אוכל עפר דאפשר דחייב בכ"ש כמו שחילקנו ביניהם יפה לעיל, אבל מ"מ י"ל דעצים ולבונה מקבלין טומאה בכזית ולא בעו כביצה, ועיין בנו"ב מהדו"ק סי' ד' מה שהאריך בענין חיבת הקודש בדעת הרמב"ם והנלע"ד בזה הוא דהנה בסוף פסחים לענין הפגול והנותר דמטמאין את הידים משים חשדי כהונה ועצלי כהונה, פליגי אמוראי שם בשיעורן לענין הטומאה חד אמר בכזית כאיסורן וחד אמר בכביצה כטומאתן, ופסק הרמב"ם כמ"ד כביצה כטומאתן, וא"כ אפשר דגם בעצים ולבונה לא מבעיא אם חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, ודאי דשיעורן לטומאה כביצה דאין סברא שיהיו חמורין מאוכל גמור, אלא אפי' אם טומאתן היא מה"ת ואיסור אכילתן לענין מלקות היא בכזית, מ"מ הרי י"ל דתליא בפלוגתא דאמוראי גבי נותר ופגול ועוד לא ברור הדבר בעיני, ואולם לענין צירוף לחייב על אכילה נראה ברור דגם עצים ולבונה מצטרפין לכל האוכלין לשיעור כזית נותר וטמא. דכלל גדול הוא דכל שאיסורו ושיעורו שוה מצטרף למלקות כמו דכל שטומאתו ושיעורו שוה מצטרף לענין טומאה, והא דלא חשיב תנא במשנה דחמשה דברים בעולה מצטרפין גם לבונה וליחשוב ששה דברים שמצטרפין, הוא דליכא פגול בלבונה שהלבונה היא מתיר הוה ואין פגול במתיר כדאיתא במשנה דלעיל סוף פרק שני: אות ל'

ודע דבהא דכל האוכלין מצטרפין בכביצה לטמא טו"א, שיטת רש"י בחולין (דף קי"ח ע"ב) דמצטרפין גם אם רק מונחים זא"ז. וכן מורה פשטות לשון הרמב"ם בה' טו"א (פרק ד') ועיין במל"מ שם, אבל התוס' והרשב"א שם הקשו על רש"י והוכיחו לשיטתם דאינם מצטרפין רק אם הם מחוברים קצת דכשאוחז בגדול הקטן עולה עמו, וא"ת הא תנן בפ"ג דמס' טבו"י ומייתי לה הש"ס בחולין (דף קכ"ז ע"ב) דלכו"ע בעינן שיאחז במה שהטמא נגע בו ויעלה השני עמו י"ל דהתם איירי כשיש בהראשון כשיעור או לשיטת רש"י והרמב"ם דאוכל מקבל טומאה בכ"ש, אלא שהשני המחובר בו אינו נטמא עמו עד שכשיאחז במה שהטמא נגע בו יעלה השני עמו, אבל אם לא היה באחד מהן כשיעור שפיר מצטרפין לכשיעור גם אם אינם מחוברין כלל לשיטת רש"י, ואע"פ שהסברא דחוקה מעט דלכאורה ממנ"פ אם הוא חיבור יטמא נמי ואם אינו חיבור גם צירופי לא יצטרף, מ"מ הרי מוכח סברא זו ממשנה דטהרות (פ"ט מ"ט) נמצא ע"ג פירודים והוא נוגע בכביצה טמא, פירודים על גבי פירודים אע"פ שנוגע בכביצה אין טמא אלא מקום מגעו, ופי' הר"ש דנפרד האם לגושים ובכל גוש הרבה זתים ולהכי טמא כל הגוש כשיש בכביצה ע"ש, ולכאורה קשה דאם אין שם רק הגושים שסביבו א"כ פשיטא שטמא, ואם לא למה יטמא הכל כיון שאין האם חיבור, וגם הא כתב בעצמו דהגוש בעצמו אינו חיבור ע"ש במשנה ח' בר"ש. וע"כ צ"ל כמש"כ דלענין להצטרף בכביצה שפיר מצטרף כיון שהן מדובקין. דכיון שאין בהזית כביצה מושך עמו אחרים שיהיו כאלו הם אחד, אבל אחר שהם כביצה שוב אינו מצטרף. ובזה מתיישבים כל קושיות התוס' על רש"י שם כמובן, ובפ"ח דטהרות ופ"ג דעדיות תנן דאוכל פרוד מצטרף, ופירש הרמב"ם בפ"ו הי"ו מטו"א דדוקא שהוא דבוק יחד בגוש אחד וזהו רק לטמא אחרים אבל לא לקבל טומאה, ולכאורה תמוה דמ"ש ואם הוא חיבור יהיה חיבור גם לקבל טומאה, וע"כ דצ"ל נמי כסברא הנ"ל דליטמא כיון דס"ל להרמב"ם דאוכל מקבל טומאה בכל שהוא, להכי האוכל שנגע בו הטומאה הוא לבדו נטמא והשאר אינם מצטרפין כיון שאין חסר לו לשיעורו. אבל לטמא אחרים שצריך שיעור מצטרפין שפיר כהסברא שכתבנו לעיל, ויש בענין זה להאריך הרבה מאוד ואנחנו לא נוכל להתמהמה בזה כל כך. והרוצה לעמוד על העיקר הזה יעיין היטב בשו"ת דבר מלכיאל ח"א סי' ל"ג ודי בזה הערה. אך עוד אני רואה נחוץ להודיעך שיש חילוק בין אם נגעה הטומאה שתי חצאים בשני החצאים אז אפי' אינם מחוברים בדבק וגוש אחד נמי נטמא הטהור, אבל אם נגעי הטהרות רק במקצתו בעינן שיהיו השני חצאי בצים של טומאה מדובקים עד שיהיו כגוש אחד ואם לאו לא נטמאו הטהרות, כבטהרות (פ"ג מ"ב) גוש של זתים שנפל לתנור והוסק כביצה מכוון טהור יותר מכביצה טמא, אם היו פרודין אפי' יותר מסאה טהור ע"ש בפיהמ"ש להרמב"ם ובשאר מפרשים, והגר"א באליה רבה שם כתב וז"ל אם היו פרודין וכו' שכל טיפה וטיפה שיצאה מכל פרוד ופרוד נשרף ונבלע בתנור ולא