תקנת עזרא (מעילה תנינא) קצה

ודו"ק בכ"ז שבאמת לא ביארתי בזה כל הצורך לפי שאין זה מענינינו כאן: אות כ"ו

כל האוכלין מצטרפין לפסול אה"ג בחצי פרס וכו', אין כל הענינים שווין לגמרי דלענין לפסול את הגויה בחפ"ר גם שומר לאוכל מצטרף כדפסק הרמב"ם ברפ"ה מה' טו"א, וה"ה לענין כביצה לטמא טו"א נמי ודאי דשומר ג"כ מצטרף כדתנן בריש מס' עוקצין, אבל זהו רק לענין טומאה אבל לענין איסור ולענין מזון שתי סעודות לעירוב ולכגרוגרות להוצאת שבת ולככותבת ביוהכ"פ, אין שומר מצטרף כמש"כ התוס' ר"פ העור והרוטב דיטמא ריבויא הוא ולא מרבינן מיניה רק לענין טומאה, אלא דלענין הוצאת שבת גם עוקצי תאנים וגרוגרות וכו' דקחשיב להו תנא ספ"ק דעוקצין דמצטרפין לטומאה מפני שהן עצמן אוכל, מ"מ לענין הוצאת שבת לא מצטרפי לכגרוגרות משום דהוו אוכל רק ע"י הדחק ולענין הוצאה בעינן אוכל חשוב כדאיתא סוף פ"ז דשבת ועיין בתוי"ט שם, והנה הא דאוכלין טמאין מטמאין את הגויה כחצי פרס מבואר הטעם בשבת (דף י"ד) משום דזמנין דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין של תרומה בפומיה ופסיל להו, להכי גזרו רבנן על אוכלין טמאין שיפסלו את הגויה ולא אתו תו לשתות תרומה, והרב משנה אחרונה במשניות סוף זבים חקר אם אכל תרומה טמאה אם פוסל את הגויה, דכיון דכל עיקר זה דאוכל טמא יפסול את הגוף היא גזרה דרבנן, אפשר דאכילת תרומה טמאה שהוא איסור דאורייתא והוה ודאי מילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן, וכתב דמ"מ מסתימת הלשון בכמה מקומות משמע דגם אוכלין טמאין של תרומה פוסלין את הגויה בכחצי פרס, וגם מצד הסברא נראה דאכילת איסור אינו צריך להיות קל מאכילת חולין טמאין שהן היתר עכ"ד, ועכ"פ גם בזה אין כל הענינים שווין דהרי לענין מזון שתי סעודות לעירוב ודאי כל שאיסורו לכו"ע לא לאנשים פרטים מישראל, ודאי דלא מצטרפי לכו"ע אפי' לרבנן דסומכוס דס"ל דמערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה משום דמ"מ חזו לכהן ולמי שאינו נזיר, ויש להאריך עוד בזה בהרבה פרטים וכללים אבל אני ירא מאריכות יתירה ותן לחכם ויחכם עוד והמעיין הישר יבין ע"פ דברינו מה שיש עוד לדבר בענינים אלה: אות כ"ז

במזון שתי סעודות לעירוב, בעירובין (דף כ"ז ע"א) תנן בכל מערבין חוץ ממים וממלח ופריך בגמ' ותו ליכא והא איכא כמהין ופטריות, ופירשו הראשונים דכמהין ופטריות אין לערב בהן, ומפורסם התמיה העצומה שהקשה הגר"א ז"ל עליהם דהרי כמהין ופטריות מבושלין אין שום סברא שלא יהיו נקראין אוכל לענין עירוב, וע"כ הגיה דצ"ל וכו' וקאי אכסף מעשר שני שאין לקנות בהן כמהין ופטריות לפי שאינן פרי מפרי וגדולי קרקע, והדברים מצד עצמן מאוד ישרים באמת ואין צריכין חיזוק, אבל יש להקל הפליאה על הראשונים ז"ל ע"פ מש"כ הרמב"ם בפיהמ"ש שם דכמהין ופטריות הם מזון רע מאוד ומשו"ה אין מערבין בהן, וכ"כ עוד בה' דיעות פ"ד ה"ט שאין ראוי לאדם לאכלן לעולם, ומקורו שם הוא מתוספתא דתרומות דאיתא שם דכמהין ופטריות אסורין משום סכנת נפשות ע"ש בפ"ז כ"כ הגאון מלבי"ם ז"ל, אם שלענ"ד יש לפרש שם דהסכנה משום גילוי הוא אבל לא שהוא מאכל מסוכן בעצם וק"ל, ובודאי שדי בזה הטעם למנוע מלערב בהן כמו שאין מערבין בעלים של בצלים מפני שמזיקים לאוכליהם, ועכ"פ בזה שונה דעת הרמב"ם מדעת רש"י בברכות (דף מ"ז ע"א) ורשב"ם בפסחים (דף קי"ט ע"ב) שכתבו על אורדליא שעולין על שולחן מלכים דאורדליא הם כמהין ופטריות, הרי דס"ל באמת דכמהין ופטריות הוא מאכל טוב ועליהם קושית הגר"א היא בודאי עצומה מאוד דלמה אין מערבין בהן, וא"כ יש להתפלא על הש"ך ביו"ד סי' קי"ג סק"ב שהביא בשם או"ה דכמהין ופטריות אסורין משום בישולי עכו"ם דהם עולין על שולחן מלכים, ולא הזכיר כלל דעת הרמב"ם שהם מזון רע מאוד ואין ראוי לאדם לאוכלן לעולם, דלשיטתיה ודאי שאין בהם משום בישולי עכו"ם ודי בזה כאן שאינו מקומו העקרי, ודע דכל האוכלין מצטרפין למזון ב' סעודות כל לאו דוקא דאוכלין שמלפתין בהם את הפת אין מצטרפין לסתם אוכלין כיון ששיעורן אינו שוה עיין בשו"ע או"ח סי' שפ"ו: אות כ"ח

בכביצה לטמא טומאת אוכלין, התוס' בפסחים (דף ל"ג ע"ב) ד"ה לאימת חלקו על רש"י דס"ל דפחות מכביצה אוכל מקבל טומאה, דלא כן הוא וכתבו דרש"י בעצמו חזר בו. והרמב"ם בה' טומאת אוכלין פוסק דאפי' משהו אוכל מקבל טומאה וחתרו המפרשים להביא מקור לדבריו, והגאון ר' יונתן ז"ל בספרו יערות דבש הביא מקור טהור לשיטה זו מהא דתנן בזבחים (דף ק"ו) ובחולין (דף ק"א) ריה"ג אומר טמא שאכל קודש טהור בכרת, אבל טמא שאכל קודש טמא פטור, וחכ"א דגם טמא שאכל קודש טמא חייב כרת, וא"ל חכמים לריה"ג הרי טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו, ובגמ' שם פריך שפיר קאמרי ליה רבנן לריה"ג ומשני בנטמא הגוף תחילה וכו' ע"ש, ותמוה הוא דמאי קושיא הרי שיעור אכילה להתחייב באוכל בטומאת הגוף היא בכזית, וא"כ שפיר מצינו בנקל בטמא שאכל קודש טהור כזית שהוא פחות מכביצה, ולא טימא את האוכל וענוש כרת שהרי אכל קודש טהור, ואפי' לשיטת הרוקח דלקבל טומאה סגי בכזית ולהכי צריך נטילת ידים לכזית, מ"מ אטו הוא מוכרח לאכול כזית כאחד בבת אחת הרי יכול לאכול כחצי זית ואח"כ עוד כחצי זית בכדי אכילת פרס, דלכרת מצטרפי והאוכל לא נטמא כלל עדיין ושפיר משכח"ל טמא שאכל טהור, אלא ע"כ צ"ל כהרמב"ם דאוכל משהו נמי מקבל טומאה וא"ש סוגית הש"ס כפשטה ולשיטת התוס' ע"כ צ"ל דקושית חכמים לריה"ג היא מדאמרינן בזבחים פרק ב"ש (דף מ"ו ע"ב) דתלתא קראי כתיבי בדם, חד למעט ממעילה וחד למעט מנותר וחד למעט מטומאה שאם אכל דם קודש בטומאת הגוף פטור מכרת דטוה"ג, וא"כ הכי הקשו רבנן לריה"ג דלדבריו דאין חייבין משום טוה"ג אלא באוכל קודש טהור ולא טמא, א"כ למ"ל קרא למעט דם מכרת דטוה"ג הא דם דמשקה הוא לכו"ע מקבל טומאה בכ"ש וכיון שנגע בו טימאהו עכ"ד הגאון הנ"ל ועיין בשו"ת עמודי אור סי' ע' ובהגהות הרש"ש בשבת (דף צ"א ע"א) ובשעה"מ פ"ו מה' ברכות [ומש"כ השעה"מ שם דאין כח בחיבת הקודש לעשות לפחות מכשיעור כשיעור, לכאורה הוא נגד התוס' בסוטה (דף כ"ה) שכתבו דחיבת הקודש מהני דלא נימא כתותי מיכתת שיעורא ע"ש] ובספר ביכורי שלמה חאו"ח סי' ה' וסי' וא"ו מש"כ הגאון הנפלא ר' יוסף זכריה שטערין ז"ל בזה, ובדברי היערות דבש האלה ישבתי שפיר קושית הגרע"א ז"ל בגליה"ש בזבחים (דף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבל העצים, שהקשו לר"ש דס"ל אין איסור חל על איסור אפי' בבת אחת א"כ למ"ל קרא בדם למעט