תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפו

טרפה קודם המליקה, ואיסור נבלה על טרפה חל שפיר משום דטרפה תחילת נבלה היא כמש"כ הרמב"ם ודו"ק וכן מפורש בתוס' חולין (דף ל"ז) ד"ה ורמינהו וכן כתב הרמב"ן בחידושיו שם בביאור יפה וכתב שכן גם דעת רש"י ועיין יבמות דף ל"ב זר שאכל מליקה וקצרתי אולם זה פשוט מאוד דהני שיש עליהן שם טרפה מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא בשר חוץ למחיצתו נאסר אינו מצטרף עם נבלה, דהרי כל הני טרפות לאו תחילת נבלה הן ומפשיטות הענין אין להאריך בזה ועיין נו"ב מהדו"ת חאו"ח סי' י"ג שדבריו פלא: אות ז'

אמנם בשר מן החי מצטרף עם נבלה שהרי בשר מה"ח יליף ריו"ח מקרא דובשר בשדה טרפה לא תאכלו ולהכי כמו שטרפה מצטרפת עם נבלה ה"נ בשר מה"ח דגם בבשר מה"ח שייך הסברא דתחילת נבלה היא, ועיין בספרי פ' ראה אקרא דלא תאכל כל נבלה ובירושלמי פרק ג' מינים ה"א לפירוש הפני משה שם שהוא עיקר דלא כהק"ע שם דאיתא שם בשם ריו"ח כעין זה עיי"ש, אמת דבתוספתא פ"ק דמכילתין איתא דבהמה טמאה חצי זית בחייה וחצי זית במיתתה מצטרפין ללקות משום טומאה, וכחצי זית מבהמה טהורה בחייה וכח"ז במיתתה אין מצטרפין [כצ"ל ודאי] דבחייה האיסור הוא משום בשר מה"ח ובמיתתה הוא משום נבלה הרי דמפורש דלא כהרמב"ם, אך י"ל דהך תוספתא ס"ל כר"ל דבשר מה"ח ילפינן מלא תאכל הנפש עם הבשר להכי הוה בשר מה"ח ונבלה שני ענינים שונים ומשו"ה ודאי דאין מצטרפין אבל הרי הרמב"ם פוסק כריו"ח וא"ש, ובפשוטו מוכח כן גם בסוגיא לקמן בגמ' דמביא ברייתא דח"ז מפרה וח"ז מגמל במיתתן מצטרפין דאיסור נבלה חל על איסור טומאה דס"ל איסור חל על איסור, ומ"מ תני רישא ח"ז פרה בחייה וח"ז גמל במיתתה אין מצטרפין, אע"ג דכאן יש לאו דבשר מה"ח וטמאה יש לאו דנבלה במיתתה ולצטרפו לדעת הרמב"ם, אע"כ דגם הך ברייתא ס"ל כר"ל דיליף בשר מה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר וא"כ הוו מתרי לאווין להכי לא מצטרפי, אך י"ל דאתיא כריו"ח נמי ומיירי באבר מה"ח דלכו"ע הוה עם נבלה תרי לאווין מחולקים, וא"כ כיון דחלקו מבחוץ פטור אף לריו"ח כדאיתא בחולין ס"פ גיה"נ ואין שייך בו צירוף, כמו שהקשו התוס' כאן אליבא דרב דמוקי לענין טומאה, אך הרמב"ם הרי פוסק בפ"ה ה"ד מה' מאכא"ס דחלקו בחוץ דוקא באכלו מעט מעט פטור אבל אם בלע שני החצאים כאחד חייב וא"כ א"ש מאוד סוגיא דידן אבל התוספתא דפ"ק דמכילתין הנ"ל אי אפשר ליישב דמיירי ג"כ באבר מה"ח וסבר דאבר מן החי אינו נוהג בטמאין, להכי בטמאה מצטרפין חיה ומתה ובטהורין לא מצטרפי, דאם מצטרפין בטמאה הרי ע"כ ביש כזית בשר בצירוף שניהם איירי, וא"כ גם בטהורה מצטרף ח"ז בשר מה"ח עם חצי זית בשר מן הנבלה דהא שניהם משם אחד לריו"ח ודו"ק בכל זה: אות ח'

כל השרצים מצטרפין זע"ז, הנה כל הצירופים השנוים בכל פרק זה לענין אכילה שיעור עת הצירוף הוא כזית בכדי אכילת פרס כדאיתא בכריתות (דף י"ב וי"ג). אך מסתפקנא בשמונה שרצים המובדלין דשיעור אכילתן בכעדשה כטומאתן כדאיתא בסוגיין דלקמן, אם שיעור צירוף אכילתן הוא נמי בכדי אכילת פרס או בשיעור קטן מזה, דמצד הסברא קשה הוא מאוד לומר דכעדשה יהיה שיעור צירופו שוה עם שיעור צירוף של כזית, והרי ביומא (דף פ' ע"ב) מתקיף לה רבא כזית בכדי אכילת פרס וככותבת בכדי אכילת פרס, א"ל אביי קים להו לרבנן דבהכי מישב דעתו טפי מהכא לא מישב דעתו, מתקיף לה רבא בככותבת בכדי אכילת פרס חצי פרס בכדי אכפ"ר, א"ל ר"פ הנח לטומאת הגויה דמדרבנן. הרי דבגמ' ירדו חז"ל להסבר הדבר ולא הוה השיעור כמילתא בלא טעמא, וכאן ענין אכילת השרצים הרי הם ככל איסורי תורה דלא שייך בהו ענין יתובי דעתא והאיסור הוא מה"ת ולוקין עליו, וא"כ נראה דאינו חייב על כעדשה מן השרץ מהשמונה שרצים המובדלין אא"כ אכלן בפעם אחד דוקא אבל לא אם הפסיק מעט בנתיים, ובפרט דכל חיובן בכעדשה הוא כטומאתן ובטומאה הרי לא שייך צירוף דאם נגע בכחצי עדשה וחזר ונגע בכחצי עדשה ודאי דטהור הוא, אבל מה אעשה דבתו"י בכריתות (דף י"ג ע"ב) ד"ה אכל אוכלין טמאין כתבו וז"ל, ונראה דמיירי שאכל נבלת עוף טהור ושתה משקין טמאין כגון דם השרץ שמטמא כבשרו ונכנס למקדש עכ"ל, פי' שעל זה תנן במשנה שם דאם שהה כדי אכפ"ר באכילתו או בשתיתו ונכנס למקדש חייב ואם שהה טפי פטור, הרי מפורש דגם דם השרץ ששיעור טומאתו ואכילתו הוא ג"כ כעדשה כבשרו כמש"כ התוס' בסנהדרין (דף ד' ע"א) ד"ה מנין לרביעית דם וכו' ע"ש, ומ"מ כתבו ששיעור אכילתו הוא בכדי אכפ"ר כאלה ששיעורן בכזית, אמת שלפי דעת הרב המגיד בפ"כ מה' מאכלות אסורות שיטת הרמב"ם היא דגם שמונה שרצים שיעור אכילתן לחייב מלקות הוא בכזית, אבל כבר העירו רבים שאין הדבר מוכרח בדעת הרמב"ם, אבל אין הדבר נוגע כלל לדברי התוס' בכריתות שם שהרי התו"י לענין טומאה מיירו דודאי גם דם שיעורו בכעדשה להכי אין להאריך כאן בשיטת הרמב"ם, גם דברי התוס' בעצמם שם וצריכין ביאור כמו שהעירו רבים ועיין בהגהות הרש"ש שם וראיתי זה כבר שבספר אור שמח הגיה שם בתו"י איזה הגהה אבל אינו תחת ידי עתה לראות אם הגהתו נוגעת לענינינו, עכ"פ כפי שמבואר שם לפנינו דעתם מפורש דגם כעדשה שיעורה בכדי אכילת פרם, וכן כתב הפליתי ביו"ד סי' ק"ד אגב אורחיה וגם המנחת חינוך כתב בדין אכילת השרצים שהשיעור הוא בכדי אכפ"ר, ולא הזכירו הש"ס דיומא שהבאנו ובעיני הדבר פלא, והרי מצינו עוד דבדבר שאיסורו חידוש הוא אין לך בו אלא חידושו ואין חייבין עליו עד שיאכלנו בפעם אחד לא בכדי אכפ"ר כדאיתא בחולין (דף ק"ג ע"ב) ע"ש ברש"י ד"ה חלקו מבחוץ, ובע"ז (דף ס"ח ע"ב) איתא דעכברא דבתי עכ"פ חידוש הוא דאסור אע"ג שנותן טעם לפגם, וא"כ למה יהיו חייבין עליו אם אכל כעדשה ממנו בכדי אכ"פ, אמת (דבזבחים דף ע' ע"א) איתא להיפך דכיון דחידוש הוא הוה אמינא שיתחייבו עליו אפי' ביותר מאכפ"ר וכבר עמדו רבים ע"ז כמש"כ המנחת חינוך מצוה קס"א ולא מצאו מענה, אך לכאורה גם שבועה חידוש היא דהיכא מצינו מדבר ומביא קרבן ומ"מ שיעור אכילה לעבור על השבועה הוא כזית בכדי אכפ"ר וצ"ע בכ"ז לענ"ד אך אי נימא דמתניתין ר"מ היא ככל סתם משנה ועיין בתיו"ט במשנה ב' ובמשנה אחרונה בפרקין, אליבא דר"מ הרי ודאי אין שיעור כעדשה לחיוב אלא אם אכלו בפעם אחד, שהרי ר"מ ס"ל בכריתות שם לענין שאר איסורין דהשיעור הוא כאוכל קליות, והרי כתב הדרישה ופרישה בטור יו"ד סי' ק"ץ דשיעור כעדשה וכשעורה