תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפה

רב הוא על יתרת הכבד והכליות דבשר ואימורים הם וקצרתי

רש"י ד"ה וא"ל והרי תודה וכו' ודם לא קחשיב וכו' עכ"ל, אע"ג דגם בפירגמ"ה נמי כתוב כן מ"מ ברור מאוד דזה נ"ל במשנה כמובן וכן הוא באמת בפי' קדמון הנדפס מכ"י בדפוס ווילנא

רש"י ד"ה ששה דברים שבתודה מצטרפין זע"ז לפגול נותר וטמא וכן הוא בפירגמ"ה, ולא נקטו גם כאן לענין העלאה בחוץ י"ל משום דרובן של הני ששה לא מתקבלי בפנים, והנה ר"ש ס"ל במס' ערלה דשני מינים לא מצטרפין ולא פליג גם כאן לומר דלא מצטרפי זה יש ליישב בכמה אנפי וק"ל: אות ה'

במשנה התרומה ותרמ"ע ותרמ"ע של דמאי וכו' מצטרפין לאסור ולחייב עליהן אהח"מ, הא דלא קתני נמי דמצטרפין לענין מלקות אם אכל במזיד, הוא משום דתרומ"ע של דמאי אינו מצטרף לענין מלקות דאין איסורו אלא מדרבנן, ואם חצי שיעור אסור מה"ת בתרומה והנלוים לה יש להעיר דלפמש"כ מהרל"ח הובא במל"מ פ"א מה' חמץ ומצה דלהכי צריך קרא בחמץ לאסור חצי שיעור משום דלא דמי לחלב שהיתה לו שעת הכושר, א"כ תרומה דג"כ הו"ל שעה"כ וקרא מיוחד ליכא ממילא ח"ש דידיה מותר מה"ת, והרי המל"מ שם כתב דחמץ בערב פסח דליכא קרא לאסור ח"ש באמת ח"ש מותר מה"ת [ומה שהקשו הקהלת יעקב אלגזי והפמ"ג באו"ח סי' תרי"ב משבועה ומיוהכ"פ דג"כ הו"ל שעה"כ ומ"מ ח"ש אסור בהן מה"ת לריו"ח, י"ל דיוהכ"פ ושבועה שהם איסור גברא דהרי החפץ הוא מדינא של היתר, בהו לא שייך הפרכא דהו"ל שעה"כ ורק באיסור חפצא שייך סברא זו, אלא דלכאורה גם חמץ הוא כאיסור גברא כיון דלאחר פסח מותר בהנאה וגם באכילה מה"ת ויש לחלק] וא"כ בתרומה וכו' אפשר דח"ש מותר מה"ת אף לריו"ח הואיל והו"ל שעת הכושר, אכן בפ"ב דביכורים מ"א תנן התרומה והביכורים חייבין עליהם מיתה וכו' ואסורין לזרים ומפורש בירושלמי מובא ברע"ב שם דקמ"ל דחצי שיעור גבייהו אסור מה"ת, והשמ"ק בב"מ (דף נ"ג) הרגיש דמאי קמ"ל הרי בכה"ת ח"ש אסור מה"ת ותירץ דהוה ס"ד דמותר גבייהו ח"ש משום דאין איסורן שוה בכל, וכ"כ התו"י ביבמות (דף ע"ג ע"א) בש"ס דווילנא ולמהרל"ח י"ל נמי דס"ד דח"ש מותר הואיל והו"ל שעת הכושר וכאמור קמ"ל, והטעם י"ל דכיון דקיי"ל חטה אחת פוטרת את הכרי וכתב המל"מ והנו"ב דשתי מצות יש בהפרשת תרומה אחת לתקן את הכרי להתירו לזרים ולזה סגי בחטה אחת, ושנית הנתינה לכהן וזה צריך שיעור, וא"כ כיון דחל שם תרומה על חטה אחת מה"ת ודאי דחטה גם אסורה לזרים מה"ת, דאל"כ אלא דמותרת לזרים א"כ ליכא בחטה אחת קדושת תרומה ואיך פוטרת את הכרי, וכן בחלה וביכורים מה"ת ליכא שיעור לפטור השיריים ממילא ע"כ דח"ש אסור בהו, ולפ"ז י"ל עוד דבתרומה וכיוצא בה אפי' לר"ל ח"ש אסור מה"ת מהאי טעמא, ויתיישב בזה מה דכתב התוי"ט בביכורים שם פ"ב מ"א הנ"ל דלר"ל ח"ש עכ"פ מדרבנן אסור בתרומה וביכורים, ויקשה מאי קמ"ל מתניתין הא בכל האיסורין ח"ש אסור מדרבנן עכ"פ לר"ל כעין קושית השמ"ק הנ"ל אליבא דריו"ח, אבל לדברינו א"ש דקמ"ל דבתרומה וביכורים אסור מה"ת גם לר"ל חצי שיעור:

שבתי וראיתי שמפורש בירושלמי רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל בתרומה דח"ש אסור מה"ת מטעם אחר משום דתרומה אסורה בהנאה של כילוי, ובדבר האסור בהנאה מודה ר"ל דח"ש אסור מה"ת, וז"ל הירושלמי שם אמר הריני פורש מכזית תרומה] ואיני פורש מחצי זית א"ר בון בר"ח נעשה כאוכל חצי זית בשוגג וח"ז במזיד, ופריך ואין יסבור רבב"ח כר"ל וכו' עיין בפני משה שם ומשני מודה ר"ל באיסורי הנאה דח"ש אסור מה"ת ותרומה הרי אסורה בהנאה של כילוי כנלע"ד ביאור הירושלמי הזה בעזה"ש, ובירושלמי פ"ב ה"א דביכורים הגירסא כמש"כ המראה הפנים ע"ש ותבין שזה נכון, אך מהר"ש משמע וכן בפירושו לחלה ספ"א מפורש דלר"ל בתרומה ח"ש מותר מה"ת וכ"כ התוי"ט בביכורים רפ"ב כמו שהזכרתי לעיל והנלענ"ד כתבתי:

**(אי בתרומה אסור חצי שיעור אף לר"ל מדאורייתא מבואר היטב בקונטרס "שמן למנחה" על מ"ת מהגאב"ה סי' ק"ט.)** אות ו'

במשנה כל הנבלות מצטרפות זע"ז, הרמב"ם הלכות מאכא"ס (פ"ד הי"ז) כתב כל הנבלות מצטרפות זע"ז ונבלה מצטרפת עם טרפה וכו' זה הכלל כל שאיסורן בלאו אחד מצטרפין בשני לאווין אין מצטרפין חוץ מנבלה וטרפה הואיל והטרפה תחילת נבלה היא עכ"ל, ובזה א"ש דברי התוס' במס' זבחים (דף ס"ט) במשנה דמלק ונמצאת טרפה ר"מ אומר אינה מטמאה בבית הבליעה ורי"א מטמאה בביהב"ל, ופירש"י דלא מהני מליקה לטרפה לטהרה מטומאתה, והתוס' שם ד"ה ר"י אומר ז"ל תימה אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר"י דלא חייל אאיסור קדשים וכו' עכ"ל, והקשה השעה"מ בה' א"ב דמה הקשו התוס' הרי נבלה הוה איסור מוסיף אאיסור קדשים דנתוסף איסור לגבוה וכו', וכ"כ התוס' בחולין (דף ק"א) ושפיר חייל נבלה אאיסור קדשים ומטמאה בביהב"ל והיא לכאורה קושיא עצומה, אך לפי האמור אתי שפיר דלכאורה הרי יש להעיר דלמה להו להתוס' להקשות איך חל נבלה על קדשים ולמה לא הקשו דהרי כאן מיירי מפורש שנמצאת טרפה וא"כ אין איסורה משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טרפה כמו דדרשינן לענין טמא, אלא דבאמת אין זה קושיא כלל דנבלה וטרפה שני הלאווין כמו משם אחד הם דטרפה תחילת נבלה היא כמש"כ הרמב"ם, ואין שייך לומר דאין נבלה חל על טרפה משום אאחע"א דהא מעיקרא נמי תחילת נבלה היא, ושפיר נמשך אח"כ איסור נבלה ואסורה באכילה משום נבלה ומטמאה ג"כ משום נבלה, ולפ"ז מיושב קושית השעה"מ דהא באמת ליכא מפורש בקרא בשום מקום דנבלה אסורה לגבוה, אלא דנתמעט ממילא מקרא דמן הבקר להוציא את הטרפה וה"ה נבלה או מקרא דממשקה ישראל או מקרא דהקריבהו נא לפחתיך כמש"כ הרמב"ם פ"ב מה' אסומ"ז, וא"כ נבלה לא עדיפא מטרפה לדין האיסור לגבוה, וא"כ במשנה שם דתנן מלק ונמצא טרפה מחיים וע"י המליקה נעשית נבלה הרי לא נתוסף בה איסור לגבוה כלל, שהרי קודם המליקה היתה נמי אסורה לגבוה מכל הני טעמא משום טרפה, ושפיר הקשו התוס' שם אמאי מטמאה בבית הבליעה דהא נבלה לא חל על איסור קדשים כיון שהיתה כבר טרפה, אבל איסור נבלה על טרפה חל שפיר, וכן איסור נבלה על קדשים דעלמא שלא היתה טרפה מחיים ודאי חל משום איסור מוסיף לגבוה, והתוס' לא הקשו רק אמשנה דשם דמיירי שהיתה