תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפד

בכפרים דאע"ג דצריכין מחשבה אסורין באכילה ותירץ דשם שאני משום דבכרכים אכלי ליה בלא מחשבה כמו שהעתקתי דבריו לעיל, דאכתי מה נעשה עם נבלת בהמה טמאה שצריכה מחשבה בכל מקום כדתנן שם בעוקצין (פ"ג משנה ג') ומ"מ אסורה באכילה מה"ת, וע"כ לומר דאדרבה דהיכא דאסור מה"ת אין כאן קושיא דעץ או פירשא הוא והתורה אסרתה וה"ה נבלת עוף טהור והחלב בכפרים, והנה גם התוס' במנחות (דף ס"ט ע"א) הקשו אהני דצריכין מחשבה לטומאה אוכלין אמאי האוכלן חייב משום נבלה, ותירצו חדא דאין לדמות איסור לטומאה (כלומר דלענין אכילה גזה"כ הוא דאי כפשוטו הרי תקשי עליהם מבכורות (דף ז' ע"ב) הנ"ל שהביא האור זרוע, ובאמת שיש עיון בכלל הזה דאין לדמות איסור לטומאה ואכ"מ] או דכיון דמשימו בפיו אין לך מחשבה גדולה מזו עכ"ד, ואין אני מבין היטב תירוצם השני דאיך תוכל מחשבה לעשות נבלה הרי שליא ועור נבלה וטרפה מהני מחשבה בהם רק לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלה, ולא לעשותן כבשר לחייב על אכילתן מלקות דנבלה, או לעשות העור כבשר לענין שאם יחשוב בקרבן על העור לאכול ממנו כזית חוץ לזמנו שיהיה פגול וכעת כ"ז צ"ע

נחזור לענין שעמדנו בו דלפ"מ שביארנו נראה דהא דקיי"ל ביו"ד סי' ק"א דרגל בהמה הוה חתיכה הראויה להתכבד, היינו ע"כ דבימיהם היה הרגל גם בלא העור ראוי להתכבד משום המוח והבשר שבין העור לעצם, והא דכתב רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"ב) דבארכובה ליכא בשר בין עור לעצם היינו ע"כ הכונה על העצם המחבר הארכובה לשוק, כעין שפירש הרא"ש בתשובה כלל כ' פי' ארכובה שאמרו בחולין (דף ע"ז) ועיין ביו"ד סי' נ"ה ובפמ"ג שם. אבל בארכובה הנמכרת עם הראש הרי חזינן שיש בשר ומשו"ה הוה ראוי להתכבד, ואל תתמה שהרי גם רגל אווז היה בימיהם ראוי להתכבד כביו"ד סי' ק"א שם, וא"כ נראה דבימינו קרוב לומר יותר דרגל בהמה אינה ראויה להתכבד, ולא מבעיא אם היא חיה או מלוחה אלא אפי' אם נתבשלה הרבה ונעשית ציקי קדרה נהי דהוה אז העור אוכל ובעינן ששים גם כנגד העור משום דהעור הוא איסור דבוק שהעור דבוק לבשר, אבל ראויה להתכבד לא הוה דהא העור איסורו רק מחמת בלוע שבה וכל שהאיסור הוא משום בלוע לא הוה לענין ביטול חתיכה הרלהת"כ, גם בנמלח רגל בהמה טרפה ואפי' אם נתבשלה עם בשר כשר י"ל דעור הרגל מצטרף להבשר הכשר לבטל הבשר והמוח שברגל הטרפה בהפסד מרובה עכ"פ, כמו דעצמות האיסור מצטרפין עם ההיתר כדקיי"ל ביו"ד סי' צ"ט בטור וש"ע, דבמליחה ודאי דלא שייך בעור איסור דבוק שלא יצטרף להיתר שהרי גם לכלי עור מהני הגעלה כמו לכלי עצם כמפורש ביו"ד סי' קל"ה ובאו"ח סי' תנ"א, ונהי דהש"ך הכריע דעצמות הרכים מצטרפין לאיסור בסי' צ"ט שם הרי כתב הפמ"ג דבהפסד מרובה גם עצמות הרכים אין מצטרפין לאיסור ואפשר דגם מצטרפין להיתר, וכ"כ הפ"ת משו"ת מהר"י הלוי, ואפי' אם נימא דבעצמות אין להקל משום מוח שיש בהם כיון שהן רכים מ"מ בעור הרי אין מוח רק לחלוחית בעלמא ודאי שיש להקל וגם גידין הרבה יש ברגל הארכובה הנמכרת עם הראש ואין בגידין בנו"ט ודינם כעץ בעלמא וכעצם, ועיין בירושלמי פרק בן סורר לענין בן סורר ומורה שאכל רק גידין הרכים ע"ש, וע"כ לענ"ד לענין מעשה יש להתיישב הרבה בדבר בענינים האלה כי יש מקום להקל ומכ"ש רגל בהמה גסה שהרב חכמת אדם כתב בלאו"ה שאינה ראויה להתכבד ע"ש וקצרתי

ודע דמ"מ רגל בהמה מסתמא דבר שבמנין הוה, אם לא שידוע שבאותו מקום או באותו זמן אין דרך למנותו תמיד כלל, והא לך לשון הסמ"ג בדין ביטול ביצה אסורה וז"ל, ומכח זה לא רצה ר"י להתיר לישראל אחד שהיו לו רגלי בהמה בבית טבח גוי, והיו הרוב חתומין ומקצתם לא חתומין וכו' ונתערבו כולן ולא הוכרו, ולא רצה ר"י להתירם מס"ס ספק הוחלפו בבית עכו"ם או לא ואת"ל הוחלפו נתבטלו ברוב הכשרים, דכיון דליכא שני ביטולין ברוב אין להתיר כיון דהוה כל שדרכו למנות עכ"ל, הרי דבאמת לא אתי עלה מכח חתיכה הראויה להתכבד אבל מ"מ אתא עלה מכח דבר שבמנין ע"ש ודו"ק: ומ"מ אין מכאן סתירה לדברי הש"ך בדיני ס"ס אות י"ז הנ"ל, דהש"ך שם לא כתב להקל רק בדין בשר שנתעלם מן העין שאינו אלא חומרא בעלמא, משא"כ דינו של הסמ"ג שהיו הרגלים בבית הטבח הגוי דאסורין מדינא כמש"כ הש"ך ביו"ד סי' קי"ח סק"א ע"ש

בגמ' מתני ליה ר"ה לרבא חמשה דברים בעולה מצטרפין א"ל בעולם קאמרת וכו' לכאורה הענין תמוה מעט ובמהדורא קמא ערכתי ע"ז ענין פלפולי ע"ד החידוד מעט, אבל שבתי וראיתי שהדבר פשוט שר"ה הוה מתני ליה בעולה מצטרפין בלא ריוח הרבה בין המילות ואות מ"ם דמילת מצטרפין היה נמשך לאזן השומע למילת בעולה והיה סבור רבא דבעולם קאמר, ומשו"ה שאל רבא בעולם קאמרת וא"ל לא כן אלא תני בעולה, שהרי כיוצא בזה ממש מצינו בב"ק (דף ק"ד ע"ב) ויתיב ר"ה וקאמר להא שמעתא א"ל רבה בריה יש תלמוד קאמר מר או ישתלמו קאמר מר א"ל יש תלמוד קאמינא ע"ש שהענין שם הוא כהך דהכא ממש, ועיין בכתובות (דף ק"ד ע"ב) ובנדרים (דף ע"ז ע"א) א"ל ר"א לרב הונא אמר רב הכי א"ל אשתיק א"ל אשתיק קאמרת או שתי קאמרת ובפירוש המיוחס לרש"י שם, ועיין בתוס' כאן דגרסי גם כאן לרבה בריה דאזלו לשיטתם בבכורות (דף י"ד ע"א) דרבא לא ראה את ר"ה מעולם והגירסא כאן כבב"ק שם: אות ד

ברש"י ד"ה חמשה דברים בעולה וכו' ואע"ג דתני רישא קדמ"ז מצטרפין זע"ז אצטריך למתני הא לאשמעינן הך רבותא דבשר וסולת ויין מצטרפין אע"ג דמינא אחרינא נינהו עכ"ל, הנך רואה שדילג כאן על חלב דתנן נמי במתניתין וכתב דרק בשר יין ושמן וסולת מיני אחרינא נינהו. מבואר דאזיל בשיטת הסוברין דבשר וחלב מין אחד הם וכן מוכח מרש"י בזבחים (דף ע"ח) ד"ה וש"מ נו"ט ברוב לאו דאורייתא וכו' דגם לענין טעם חלב ובשר וכן בשר בהמה עם בשר עוף טעמם שוה כלומר שנקראים מין במינו, דכתב שם וז"ל וקס"ד השתא דאפי' פיגול ונותר מב' מינים כגון האי בשר והאי שירי מנחה עכ"ל ע"ש, ולמה צייר רק בשר ושירי מנחה ולא קאמר בשר וחלב או בשר בהמה עם בשר עוף, ע"כ דס"ל דכל אלה מין במינו מקרי וזה ברור, ועיין ביד אברהם בשו"ע יו"ד סי' צ"ח ביו"ד דפוס ווילנא בארוכה, אך מה שהקשה שם היא"ב מזבחים (דף ק"י ע"א) דאיתא שם המקריב קדשים ואימורין בחוץ חייב, אמאי והא איכא חציצה וכו' רב אמר מין במינו אינו חוצץ ומבואר דאימורין ובשר מין אחד הם, וקשה על הסוברים דחלב ובשר שני מינים הם וכבר טרחו האחרונים ליישב זה, נראה פשוט דכונת