תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפג

רבינו אלו שעורותיהן כבשרן וכו' ועור הראש של עגל הרך, א"ל אל תקניטני שבלשון יחיד אני שונה אותה דתניא השוחט את העולה וכו' אב"י איש אבלום אמר משום ר' יעקב וכן היה רשב"י איש כפר עיכום אומר משום ר"ש, אחד עור בית הפרסות ואחד עור הראש של עגל הרך וכו' חוץ למקומו פסול ואין בו כרת חוץ לזמנו פגול וחייבין עליו כרת כלומר ואין הלכה כמותו, וסוגיא זו הובאה גם בחולין (דף נ"ה ע"ב) לענין גלודה וכתב שם הרי"ף והרז"ה והרמב"ן במלחמות והרא"ש והר"ן שם דהלכה כריו"ח דעור בית הפרסות ועור הראש של עגל הרך אין דינם כבשר לכל מילי, והרמב"ם פ"ד מה' מאכא"ס הי"ח כתב וז"ל האוכל מנבלה וטרפה או מבהמה וחיה הטמאין מן העור ומן העצמות ומן הגידים וכו' ה"ז פטור מפני שאלו אין ראוין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל, ושם בהלכה כ"א כתב וז"ל אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם וכו', אכן עור הפרסות ועור הראש של עגל הרך לא קחשיב שיהא דינם כבשר משום דגם הרמב"ם פוסק כריו"ח כמש"כ הרב המגיד והלח"מ שם, ואפי' לאחר שליקה דנחית להם תורת אוכל מ"מ לא נחית להם תורת בשר לענין איסור וטומאה, כמבואר בחולין (דף ע"ז ע"ב) ובפסחים (דף פ"ד) ובזבחים (דף פ"ח ע"ש). ובירושלמי פסחים פרק כיצד צולין באלו שעורותיהן כבשרן פליגי ריו"ח ור"ל, דריו"ח ס"ל דהיינו רק לענין איסור וטומאה אבל לא ללקות משום אוכל נבלה, ור"ל ס"ל דגם לוקין עליהן משום נבלה ע"ש דמבואר דעכ"פ אלו שאין עורותיהן כבשר גם איסור ליכא לריו"ח עכ"פ, ולוא יהא דמדרבנן מ"מ אסורין כמו עצמות של איסור שאסורין מ"מ מדרבנן לשיטת הרמב"ם, אבל עכ"פ טעם העור אפי' של בית הפרסות אינו אוסר דדינו כשאר עור ועיין בצל"ח פסחים (דף פ"ד) מה שמפלפל שם, עכ"פ נמצינו למדין דלא הוה מצי תנא דידן למיחשב עור אפי' של ביהפ"ר לענין צירוף להעלאה בחוץ ולענין פגול נו"ט כאמור

פירות הנושרין מדברינו דעור הראש אפי' של עגל הרך ועור הארכובה הנמכרת עם הראש אף לאחר ששלקן ועשאן ציקי קדרה, נהי דאוכל הם עיין ביצה (דף ל"ד ע"א) ובפוסקים שם מ"מ אין שם נבלה או טרפה או טמאה עליהן, ואף דנימא דאסורין מ"מ מדרבנן כעצמות של איסור להרמב"ם מ"מ פליטתן אינה אוסר' כמו שפליטת עצמות איסור אינה אוסרת, ובפרט שלא מצינו מקור להרמב"ם דהעור והעצמות וכו' אסורין מדרבנן ויש ראשונים דס"ל באמת דאף מדרבנן אין בהם איסור כמש"כ האור זרוע הגדול סי' תמ"ג וז"ל, השוחט את הבהמה ומצא בה שיליא נפש היפה וכו' תאכלנה וכו' ואינה מטמאה טומאת אוכלין וכו' ולא טומאת נבלות וכו' חישב עליה לאכילה מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות וכו', מכאן היה דן רבינו יואל הלוי זצ"ל על שיליא של נבלה או של טרפה שנתבשלה עם בשר כשרה שאינה אוסרת, דהואיל דלא מטמא טומאת אוכלין משום דלא חשיב אוכל ש"מ פירשא בעלמא היא, אע"ג דע"י מחשבה אית לה טומאת אוכלין מיהו הואיל ומעיקרא פירשא היא שרי דלא חזיא לאדם, ואשכחן בפ"ק דבכורות (דף ז' ע"ב) דיליף ענין אכילה מענין טומאה, דאר"ה עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת מותר פי' מותר באכילה, א"ל ר"ח לר"ה תניא דמסייע לך עור הבא כנגד פניו של אדם בין חי בין מת טהור פי' וה"ה לאכילה, הלכך כי היכא דיליף התם היתר אכילה מטהרת טומאה ה"נ אית למילף הכא לענין שליא דכיון דאינה מטמאה מותר נמי באכילה, וכי תימא הא אמרינן נבלה עד לכלב היינו היכא דמעיקרא חזיא לאדם כדאמרינן בריש פרק דם שחיטה (דף כ"א ע"א), אבל היכא דמעיקרא לא חזיא לאדם לא חשיבי אכילת כלב אכילה כדמפרש התם, ואין לדמות הא לנבלת עוף טהור והחלב בכפרים שצריך מחשבה ואפ"ה איכא עלה איסור אכילה] דהתם טעמא משום דבכרכים אכלי ליה בלא מחשבה וכו' עכ"ל, א"כ ברור הדבר דלשיטתיה גם עור נבלה וטרפה שאינה מטמאה טומאת נבלה בכ"מ וצריכה מחשבה לטומאת אוכלין אפי' בכרכים, ודאי שמותר באכילה כשליא, ודברי האור זרוע האלה הובא בהגהות אשר"י סוף פרק בהמה המקשה בקיצור גדול והפר"ח ליו"ד סי' פ"א ס"ק י"ב ראה רק הג"ה זו ולא ראה באו"ז גופא שלא נדפס עדיין בימיו מש"ה כתב מה שכתב, אבל המעיין באו"ז גופא יראה שאין כונתו כלל לאסור אפי' מדרבנן וכמו שהעתקתי לך כל לשונו כאן. והרמב"ם דס"ל דעור נבלה וטרפה יש בו איסור אכילה מדרבנן איהו ס"ל באמת דגם שליא אסורה באכילה כדפסק בהדיא ספ"ה מה' מאכלות אסורות דרק מה שלא יצתה מותר אבל מה שיצתה אסור, אכן הראב"ד השיג שם עליו באמת וכתב דכיון דשיליא אינו אוכל וכו' אמאי אסורה לא כולה ולא מקצתה עכ"ל, דס"ל להראב"ד כרבינו יואל הלוי והאו"ז שהביאו דאפי' איסור דרבנן אין בהם בדברים שצריכין מחשבה לטמא טומאת אוכלין, והא דלא השיג הראב"ד על הרמב"ם גם בפ"ד מה' מאכא"ס הי"ח פשוט הוא דסמך על מה שהשיג עליו בסוף פרק ה' גבי שליא או מאיזה סיבה אחרת כידוע שאין זה קושיא כלל והרי ר"ת הובא בתוס' ע"ז דף ס"ט ע"א ד"ה ההוא אימרטוטי ס"ל מפורש דעצמות חמור מותרין באכילה ע"ש, וגם מהר"ש פ"ה דתרומות והביאו הרא"ש בחולין פרק גיה"נ והסכים לכל דבריו ע"ש מוכח דחולקים על הרמב"ם וס"ל דעור ועצמות נבלות וטריפות מותרין באכילה אפי' מדרבנן, דהנה הר"ש הקשה שם סתירה מירושלמי לבבלי דבבבלי מוכח דלמ"ד בששים עצמות האיסור מצטרפין עם האיסור, ובירושלמי איתא דקליפי איסור מצטרפין עם ההיתר, וכתב דאין לומר דבעצמות יש לחלוחית יותר דהא לא עדיפי מגידין דאינם בנו"ט. דאע"ג דתנן עצמות הקדשים בזמן שהוא מכנסן אסורין הא אמר בירושלמי עלה דבראשי כנפים וסכוסין היא מתניא עכת"ד ע"ש, ואם איתא דס"ל להר"ש והרא"ש דעצמות אסורין באכילה מדרבנן כהרמב"ם הרי אין כלל מקום להקשות מהא דבזמן שהוא מכנסן אסורין דהא ודאי מדרבנן אסורין הם באכילה ומ"מ פליטתן אינה אוסרת, אע"כ דס"ל דעצמות וה"ה העור מותרין באכילה אפי' מדרבנן. וכן משמע קצת דעת רש"י בב"ק (דף ע"ח ע"ב) ד"ה הניתר עמו כגון מבשרו אבל שיורת עורה וקרניה וגיזותיה לא הוה שיור עכ"ל, והרמב"ם פ"ב הי"א מה' גנבה לא נקט רק קרניו וגיזתו לא הוה שיור ולא קחשיב העור ודו"ק שיש להאריך בזה הרבה ואין כאן מקומו להכי פה קצרתי, ואם אפי' נימא דאין להתיר עור נבלה וטרפה מה"ט דהאור זרוע והר"ש והרא"ש והראב"ד פליגי אהרמב"ם כיון דאין ההיתר מפורש בהדיא בדבריהם גבי עור, מ"מ סניף להיתר ודאי הוי וא"כ הא כתב הפליתי דהיכא דיש סניף להיתר איסור דרבנן בטל אם האיסור הוא איסור הנאה ע"ש, ואפי' אם נחליט דלא כהפליתי מ"מ הרי כתב הש"ך ביו"ד סי' ק"י בדיני ס"ס סי' י"ז דבשר שנתעלם מהע"י אע"פ דהוי חתיכה ראויה להתכבד בטילה מפני שהוא ספק אם נתחלפה, כ"ש חתיכה שיש בה בעצמה ספק אם היא אסורה מדרבנן כלל דודאי בטילה אע"פ דהיא ראויה להתכבד כן נלענ"ד

ואני מודיע בזה צערי שאינני מבין תירוץ מהר"י הלוי באו"ז שם על הקושיא מנבלת עוף טהור והחלב