תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפב

שהרי בלאו האי קרא היו הכהנים זוכין בעורו ואתי קרא דיפול לבדה"ב, גם לר' ינאי איך אתי קרא למתפיס תמימים לבדה"ב הרי עובר בעשה ואפשר גם בל"ת ואיך כתב קרא דאי עבר, אלא ודאי כיון דאי לאיסורא הוא כתב קרא ובקושי יש לדחות דהא דאסור להתפיס לבדה"ב דכתיב נדבה תעשה אותו, היינו רק כל זמן שהיא חולין אבל כיון שכבר היא עולה ליכא איסור להתפיסה לבדה"ב וצ"ע בדין זה עדיין, אבל מ"מ גם בלאו"ה לא מתרצה דהא דאי לאיסורא היא וכתב קרא וכנ"ל, ואולי י"ל דהתוס' מקשים מ"מ דנראה להם לדוחק לומר דקרא איירי בשחט העולה קודם פדייה באיסור דמילתא דלא שכיחא היא, ואם נאמר כן אפשר עוד לומר דכשמתפיס עולה לבדה"ב אפילו אם עובר באיסור דמתפיס תמימים לבדה"ב, מ"מ בהכי איכא לאוקמי קרא דאורחי דאנשי למטעי בהכי דסברי דמצוה עבדי להתפיס לבדה"ב ודאי כזה כתב קרא ודו"ק

ובדבר מה שיש להקשות על תירוץ התוס' הראשון דשמא קסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמוהע"ר, הרי קושית הש"ס על ריו"ח וריו"ח הא ס"ל בתמורה (דף ל"ב) אליבא דרבנן דר"ש דקדבה"ב היו בכלל העמוהע"ר ע"ש, י"ל ליישב בכמה אנפי אך ע"ד נכון יותר י"ל בהקדם שתי הקדמות, (א') הנה בכל ממון של הדיוט יש לכל אדם בממון שלו קנין השיווי וקנין של החפץ עצמו, דאם אחד ירצה לתת לו שיווי החפץ ולקחתו לעצמו בחזקה הוא חמסן ועובר בלא תחמוד, עיין ברמב"ם פ"א מה' גזלה ה"ט ובח"מ סי' שנ"ט ובמהרש"א בב"מ (דף ה') ועיין בראשונים מש"כ בקדושין (דף ח') גבי מנה אין כאן משכון אין כאן, דאפי' שוה החפץ רק דינר ואינו רוצה למוכרו אפי' במאה מנה אין אדם רשאי ליטלו הימנו אפי' במאה מנה, אבל בהקדש בקדושת דמים של בדה"ב נראה שאין להקדש בו רק קנין השיווי ולא קנין החפץ, שהרי הבעלים יכולין לפדותו אפי' בע"כ של גזבר, כדמוכח מהא דיבמות (דף פ"ח) דאמר הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו, ואם איתא דתלוי ברצון הגזבר מאי בידו לפדותו איכא שמא לא ירצה הגזבר, אלא ע"כ דגם בלא הסכם הגזבר יכול לפדותו, וא"כ נמצא דאין להקדש בהחפץ רק קנין השיווי אבל לא קנין החפץ

הקדמה שניה (ב') דהנה כבר העלה הש"ש שמעתתא וא"ו פ"ד דמעילה בהקדש אינו מצד גזל ממון אלא רק מצד קנין איסור וכבר דיברנו בזה במקו"א בארוכה, והסברא הישרה נותנת דזהו רק לפי האמת דגם בקדוה"ג יש מעילה הגם שאין לגבוה בו קנין ממון, עיין בב"ק (דף ע"ו) מכרו לשמים מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן, ועיי"ש בתוס' ד"ה והשתא ובחולין (דף מ' ע"ב) ע"ש, והרי עניני מעילה ילפינן מתרומה דהוה קדוה"ג כדאיתא ברש"י במעילה כאן, ותרומה אין לה דין ממון רק דין איסור עיין בפסחים (דף ל"ב) ואפי' אכל תרומה של עצמו דלא גזל מידי נמי משלם, ועיין בתוס' כתובות (דף למ"ד ע"ב) ד"ה זר, ולהכי שפיר אמרינן דמעילה בהקדש הוא רק מצד איסור שבו, ולא משום ממון, אבל להס"ד לר' ינאי דאין מעילה בקדשי מזבח רק בקדשי בדה"ב ועולה בלבד שהם קדשים המיוחדים לה' ואין לכהנים ולבעלים בהן כלום, שפיר י"ל דהמעילה הוא מצד ממון שבו שגוזל נכסי גבוה ולא מצד איסור שבו

ואחר שתי הקדמות האלה נראה לחדש דהא דבעינן העמוהע"ר בקדה"ב להפקיע את קדושתו ואיסור מעילה שבו, היינו אי אמרינן שיש להקדש בו קנין חפץ או שהמעילה היא מצד דין איסור שבו, אז שפיר י"ל דגילתה לנו התורה דאף שנתן שוויו של החפץ במלואו בלי העמוהע"ר לא נפקע קנין החפץ או קנין האיסור שבו ויש בו מעילה עדיין, אבל לפמש"כ דאין בו קנין חפץ רק קנין שיווי ואם נימא דגם המעילה היא מצד ממון שבו שגוזל השיווי של החפץ אין סברא כלל לומר שאם נותן השיווי במלואו בלא העמוהע"ר שלא יופקע קדושתו, כיון שלא היה בו להקדיש רק שוויו וזה שילם להקדש כל דמי שוויו למה לא תפקע קדושתו, ואם כנים אנו בדברינו אלה א"כ א"ש מאוד דודאי לפי המסקנא והאמת דגם בקדוה"ג יש מעילה והוא מצד איסור שבו ולא מצד שיווי כנ"ל שפיר ס"ל לריו"ח דלרבנן דר"ש צריך העמוהע"ר גם בקדשי בדה"ב, אבל התוס' כאן הרי אזלי לפי ההוה אמינא דאין מעילה לר' ינאי אלא בקדשי בדה"ב ועולה המיוחדים לה' וא"כ הוא מצד ממון שבו כנ"ל, וכיון שאין בקדשי בדה"ב קנין חפץ אין סברא שיהיו בכלל העמוהע"ר, ושפיר י"ל דס"ל לריו"ח דקדשי בדה"ב לא בעו העמוהע"ר ודו"ק היטב

ומעין זה י"ל בקצרה דלכאורה קשה לריו"ח דלרבנן קדשי בדה"ב בכלל העמוהע"ר מנ"ל הא, הרי קרא דואם כל בהמה טמאה וגו"מ דמחייב העמוהע"ר בקדשי מזבח איירי כמפורש בתמורה (דף ל"ג) ע"ש, אלא דילפינן גם קדשי בדה"ב שישנן בהעמוה"ע מדכתיב בין טוב ובין רע איזה דבר שאינו חלוק בין טוב לרע הוי אומר זה קדשי בדה"ב עיי"ש בתמורה ברש"י (דף ל"ג) ד"ה וריו"ח, וא"כ קשה הרי מצינו קדושת דמים למזבח כגון שהקדיש זכר תמים לדמי נסכים, וא"כ מנ"ל דקדבה"ב בכלל העמוהע"ר נימא דקרא דבין טוב ובין רע מיירי נמי כרישא דקרא בקדוה"ג אלא דרישא דקרא איירי בקדוה"ג למזבח וסיפא איירי בקדושת דמים למזבח דג"כ אין חילוק בין טוב לרע ושפיר בעי העמוהע"ר, אבל קדשי בדה"ב נימא דלא בעו העמוהע"ר, וע"כ לומר דאין סברא לחלק בקד"מ בין למזבח לבין בדה"ב וכל זה לפי האמת דקד"מ למזבח וקד"מ לבדה"ב מועלין בכולן ודאי שאין לחלק ביניהם גם לענין העמוהע"ר, אבל לר' ינאי לפי הס"ד דרק קדשי בדה"ב מועלין בהם אבל קדשי מזבח דאית בהו לכהנים ולבעלים אין בהן מעילה, א"כ גם קדושת דמים למזבח נמי ודאי דלית בהו מעילה שהרי יקנה בהם דברים שיש בהם לכהנים ולבעלים, וא"כ הרי שפיר י"ל דרק קדושת דמים למזבח שאין יוצאין לחולין ע"י מעילה אין יוצאין לחולין ע"י פדיון רק אם היה העמוהע"ר, אבל קדושת דמים דיוצאין לחולין ע"י מעילה גם ע"י פדיון יוצאין לחולין בלא העמדה והערכה, וא"כ לפי האמת דבקמ"ז ג"כ יש מעילה וא"כ קדשי בדה"ב שווין לקדשי מזבח לגמרי בקדושת דמים, שפיר אית ליה לריו"ח לרבנן דר"ש דקדשי בדה"ב בעו העמוהע"ר, מקרא דבין טוב לרע, אבל התוס' כאן דאזלי לפי הס"ד דקדשי מזבח אין יוצאין לחולין ע"י מעילה וקדושת דמים לבדה"ב לא דמי לקדושת דמים למזבח, שפיר י"ל דסבר המקשן דקדשי בה"ב לא היו בכלל העמוהע"ר וקרא דבין טוב לרע הוא רק בקד"מ למזבח ודו"ק היטב: אות ג'

ע"ב חמשה דברים בעולה מצטרפין זע"ז הבשר וכו', לא קחשיב תנא כאן עור העולה משום דבעור לא שייך חיוב משום פגול נותר וטמא, דאפי' עור בית הפרסות ועור של ראש עגל הרך אין בהם שום חיוב שבבשר, כדאיתא בחולין (דף קכ"ב ע"ב) בעי מיניה ר"ל מריו"ח מהו שיטמא א"ל אינו מטמא א"ל למדתנו