תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפא

דובשר בשוה טרפה וגו' הרי לא רק קדשי מזבח מצטרפין, שהרי אם אכל חצי זית בשר טרפה ממש של חולין וחצי זית מקדשי מזבח שיצאו נמי מצטרפין ולוקה שהרי הם משם אחד כמ"ש הרב מנחת חינוך מצוה ל"א, משו"ה לא מתנייא ליה לתנא דקדשי מזבח לבד מצטרפין ליוצא, ועיין בתוי"ט מש"כ כאן במשנה א' וב', ודע דקדשי מזבח של עכו"ם אין פגול להתחייב עליהן כרת בהן כבזבחים (דף מ"ה) וממילא דאין מצטרפין לפגול ואין למדין מן הכללות ועיין מש"כ בחידושי לקמן ע"ב ד"ה פה מקום אתי ע"ש: אות ב'

ברש"י ד"ה למעילה וכו' או לכזית לחייב משום מעלה בחוץ עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה וברש"י בכריתות ועיין בתוס' יו"ט כאן, ולענ"ד שכן היה גירסת המפרש ורגמ"ה ורש"י במשנתנו, ומש"כ התוי"ט דלמה יצטרפו לכזית לחייב משום מעלה בחוץ, נראה דכיון דתנן ברפ"ג דכריתות זה חומר במינים הרבה ממין אחד וכו' וחומר במין אחד וכו' דכלל הוא דכל דאם עבר הרבה פעמים חייב על כל אחת ואחת אינם מצטרפין לכשיעור, ובמין אחד דעל כמה פעמים אינו חייב אלא אחת מצטרפין לכשיעור, (זולת אכילה ושתיה דיוהכ"פ שאע"פ שאין מצטרפין מ"מ אם אכל ושתה בהעלם אחד אינו חייב אלא חטאת אחת כדתנן בפרק יוהכ"פ] והרי קיי"ל כר"ע בכריתות (דף ט"ו) דהשוחט וכן המעלה בחוץ ה' זבחים בהעלם אחד אינו חייב רק חטאת אחת עיין ברמב"ם פ"ו מה' שגגות, וא"כ ודאי דה"נ מצטרפין חמשה זבחים לשיעור אחד להתחייב משום מעלה בחוץ כ"כ הרב מעיל שמואל ונראין הדברים כנים

ברש"י ד"ה הנהנה מן החטאת וכו' וכשהיא מתה וכו' מעל מדרבנן אבל לא מה"ת דלאו לדמי קיימא לפי שאין פודין אהק"ד להאכילן לכלבים כצ"ל לענ"ד, עיין רש"י לעיל (דף ב' ע"א) ד"ה כמאן דחנקינהו דמי ובפירגמ"ה שם וברש"י (דף י"ב ע"א) ד"ה יצאו מידי מעילה דב"ת, ואח"כ מתחיל הדיבור מדרבנן האי מעל דרישא נמי מדרבנן וכן צ"ל גם בפירגמ"ה בשני הדיבורים האלה, דגם המקשן רק מרישא פריך דסבר דמעל דרישא הוא מה"ת, אבל הסיפא ידע גם המקשן דמעל רק מדרבנן ודו"ק

בתוס' ד"ה ואפי' כי מתו וכו' א"נ מי לא עסקינן דהעמידו מחיים ולא הספיק לפדותו עד שמת וכו' עכ"ל, כבר העיר הגרע"א בגהש"ס דדבריהם סותרין לדבריהם בחולין (דף קל"ה ע"א) שכתבו שם וז"ל, וא"ת ולימא כשהעמיד ואח"כ עבר וגזז ופדה, וי"ל דבשעת פדייה בעינן העמוהע"ר עכ"ל והניח בצ"ע וכן הקשה בספר קרבן אשם, ובשעה"מ פרק יו"ד מה' ביכורים הקשה עוד על התוס' כאן מבכורות (דף ל"ב ע"ב) א"ר אשי מנא אמינא לה דכתיב והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל, אימתי עושה תמורה מחיים אימתי אינו נגאל מחיים הא לאחר שחיטה נגאל הא בעי העמוהע"ר, אלא ש"מ לא יגאל לא ימכר הוא עכ"ל הגמ', ולדברי התוס' כאן מאי קושיא דלמא מיירי כשהעמיד והעריך מחיים והניח בתימה, וגם התוס' בזבחים (דף ק"ג) ד"ה לא מבעיא נראה דפליגי אהתוס' דידן דאל"כ למה הניחו שם בקושיא עיי"ש, וליישב דברי התוס' שלא יהיו מחולקים ותמוהין נלע"ד לומר דהנה שם בתמורה (דף ל"ב) איתא אמר עולא המקדיש עולה לבדה"ב אין בה אלא עיכוב גזברין לבד, מיתיבי המקדיש עולה לבדה"ב אסור לשוחטה עד שתפדה ומשני מדרבנן, ובתוס' שם ד"ה מיתיבי כתבו דהמקשן סבר דקדושת בדה"ב תפיס מה"ת גם אבשר, והתרצן סובר דרק אעור תפיס מה"ת ועל הבשר תפיס רק מדרבנן ע"ש, ומוכח דהמקשן מפרש דמה"ת אסור לשוחטה עד שתפדה ומדקתני אסור לשוחטה עד שתפדה ולא קתני עד שיעמידוה ויעריכוה, ש"מ דלא סגי בהעמוהע"ר מחיים אלא דהפדייה בעינן נמי שתהא מחיים דבעינן פדייה בשעת העמוהע"ר, וא"כ גם בגיזה הדין כך דגם הפדייה צריכה להיות בעוד היא מחוברת לבהמה דוקא, ואם העמיד והעריך ואח"כ גזזה שוב אינה נפדית מה"ת, וא"כ קשה מה שאמר ר"א קדשי בדה"ב אסורין בגיזה והיינו מדרבנן עיין בבכורות (דף י"ד ע"א) משום גזרה דקדשי מזבח. הא מה"ת אסורין בגיזה עד שתפדה, וע"כ צ"ל דר"א קאי למ"ד קדשי בדה"ב לא בעו העמוהע"ר ולמ"ד דבעו העמוהע"ר אין ה"נ דמה"ת אסור לגזוז עד שתפדה ועיין מל"מ פי"ח הי"ב מה' ערכין, אך י"ל דהא דאסור לשוחטה ואח"כ לפדותה הוא רק למצוה שיהא הפדייה בשעת העמוהע"ר ולא לעכב, ובדיעבד אם העמיד והעריך מחיים מותר לפדותה אח"כ, אבל זהו דוקא כשמתה מאליה דכיון שהעמיד והעריך מחיים ורצה גם לפדותה מיד אלא שלא הספיק לפדות עד שמתה, כיון שלא עשה איסור בידים יכול לפדותה אח"כ, אבל אם שחטה או שגזזה בידים אחר העמוהע"ר ביטל בעצמו את ההעמוהע"ר ואינו יכול שוב לפדותה אח"כ, ולפ"ז אין סתירה מתוס' חולין שם לכאן, וכן אין סתירה מהתוס' בזבחים שם דהתם הרי אזלי התוס' למ"ד קדשי בדה"ב תפיס מה"ת וא"כ אסור לשוחטה עד שתפדה, ואין לתרץ כגון שהעמיד והעריך מחיים דהא שם שחטה בידים קודם פדייה ועשה איסור ונתבטלה העמוהע"ר, ועיין בהגהות מצפה איתן בזבחים (דף ק"ג) בתוס' ד"ה לא מבעיא ע"ש, ובספר חזות קשות כאן ולענין תמיהת השעה"מ פ"י מה' ביכורים מבכורות דעדיין אינה מיושבת דהא התם שחט בהיתר דהא מחיים אינו נגאל, נלע"ד דעד כאן לא כתבו כאן דהעמוהע"ר מחיים מהני לפדייה שאחר מיתה, אלא אם בשעת העמוהע"ר היה ראוי עכ"פ לפדיון. אבל בההיא דבכורות במעשר בהמה דאף אם העמיד והעריך מחיים מ"מ אי אפשר אז לגאלו דהא אינו נגאל מחיים, בהא ודאי פדייה דלאחר שחיטה לא מהני דאיך נוכל לקרותו פדייה בשעת ההעמוהע"ר כיון דאז לא היה נגאל כלל, ורב אשי מדייק כך הא מחיים אינו נגאל ואיך נוכל לומר דאחר שחיטה נגאל הא בעי העמוהע"ר ואי אפשר לעשות שתיהן ביחד לא מחיים ולא לאחר שחיטה

ובאופן אחר מעט יש ליישב דברי התוס' כאן, דיש לדקדק מאי פריך הש"ס בחולין הא לאו בני גיזה נינהו ע"ש, מאי קושיא הא נהי דיש לאו דלא תגוז מ"מ אם עבר וגזז הרי הגיזה מותרת כבתוס' בכורות (דף כ"ה ע"ב), ובפרט בפסוהמו"ק דכתבו שם דמוכח דשרי מה"ת א"כ אצטריך קרא בעבר וגזז, ואף דמדרבנן הגיזה אסורה מ"מ הרי אצטריך קרא לכתוב כיון דמה"ת מותרת, וע"כ צ"ל דכיון דמה"ת אסור עכ"פ לגזוז דאי עבר לא כתב קרא כדאיתא ביבמות (דף ע"ח) דאי להתירא לא כתב קרא, וא"כ י"ל דכאן במעילה למ"ד קדשי בדה"ב בעו העמוהע"ר אף שהוא רק לכתחילה מ"מ בעינן פדייה בשעת העמוהע"ר, ואף אם העמיד והעריך מחיים מ"מ מה"ת אסור לשוחטה או לגוזזה עד שתפדה, אבל בדיעבד אם העמיד והעריך קודם שחיטה ואח"כ שחטה או מתה אז לא אסרה תורה, ושפיר אצטריך עולא לאשמעינן, אבל שם בחולין אי אפשר לומר כן דלכתחילה אין לגוזזה עד שתפדה דאי להתירא לא כתב קרא וזה נכון מאוד אלא דלפ"ז לא יתורץ מהא דזבחים הנ"ל דהרי התם בלאו"ה כתב קרא דאי לאיסורא