תקנת עזרא (מעילה תנינא) קפ

עכ"ל, דיבור זה הוא מגומגם בלשון מאוד, ופירגמ"ה עם פי' הקדמון הנדפס בש"ס דווילנא מכ"י מתאימים אות באות, ודברי המפרש נמי רוב דבריו בדיבור זה כבכל המסכת המה העתקה מפי' רגמ"ה כמש"כ כבר בכ"מ. אלא דבדיבור זה וכן לקמן ברש"י ד"ה ואכתי אם איתא לדשמואל וכו' נשתבשו הדברים בדפוס מאוד עד שקשה לעמוד על אמיתת הכונה, והרי לפנינו כבר פירגמ"ה שזכינו ב"ה בימינו לאורו ע"כ קצרתי בשני דיבורי המפרש האלה

תוס' ד"ה ואמאי ליחליה אבנין בסופו ועוד אמר רש"י לפי שמכיון שהתחילו במלאכה כמי שגמרו דמי שהרי אין יכולין לחזור בהן עכ"ל, הנה הקצוה"ח סי' ה' סק"ב כתב שאם עשו בי"ד תחילת הדין וגמר הדין בלילה דיעבד דיניהם דין, מטעם דכיון דגמר דין כשר בלילה, א"כ כשהיה גם ההתחלה בלילה אמרינן דל ההתחלה מהכא וכמאן דליתא דמי, מידי דהוה אדיינים שפסקו דינם בלא משא ומתן דמ"מ הגמ"ד היינו פלוני אתה זכאי פלוני אתה חייב בכשרות הוה עכ"ד, והנתיבות שם חולק עליו ונראה דלדינא אם היה גם התחלת דין בלילה פסול בדיעבד ג"כ, ולא מטעם הנתיבות דכיון דאין להם דין בי"ד בהתחלת הדין ממילא יכולין להחליף טענותיהם וכו' וממילא הגמ"ד שלהם ג"כ בטל עכ"ד, דזה אינה טענה כל כך, דמלבד מה שהשיג עליו הקצוה"ח במשובב נתיבות ע"ש הרי חזינן בח"מ סי' כ"ב סעי' א' ועוד דיש דברים שקודם גמ"ד יכול לחזור בו ומ"מ לאחר גמ"ד הדין שריר וקיים, אלא מטעם אחר נראה דלא כהקצות, דהרי יש להבין כיון דילפינן מקרא דמשפט ביום דוקא למה באמת כשר גמ"ד בלילה, אך הסברא היא כמש"כ כאן התוס' דכל דבר שהתחילו ואין יכולין לחזור בהן כמי שכבר גמרו דמי, וא"כ כיון שתחילת הדין ושמיעת הטענות היו ביום ואין רשאין שוב הדיינים האלה לסלק עצמן מדין זה כבח"מ סי' י"ב, א"כ כיון שהתחילו כאלו גם גמרו ביום דמי כמו שכתבו התוס' כאן ודמי כאלו כל הדין נעשה ביום, אבל בנידן הקצות שגם ההתחלה היתה בלילה איך נאמר דל התחלת דין מהכא עכ"פ גמר הדין היה בלילה בהיתר, זה אינו דהרי כל עיקר היתר גמ"ד בלילה הוא משום דהתחלה היה ביום ודמי כמו נגמר ג"כ ביום, אבל כשההתחלה היתה בלילה הרי גם הגמ"ד פסול והדבר נכון בסברא, ואם תאמר הרי בחליצה דאיתא ביבמות (דף ק"ד ע"א) דמ"ד חליצה כשרה בלילה הוא משום דס"ל דחליצה דמי לגמר דין, משום דמיד שמת הבעל התחיל ההיתר ותלוי ועומד עד שתחלוץ כמש"כ האו"ז הובא בספר גט פשוט סי' קכ"ג ס"ק כ"א והביאו ג"כ הח"ס אבהע"ז ח"ב סי' ס"ה, ושם לכאורה ליכא סברא זו דאין הדיינים רשאין לסלק עצמן מכיון שהתחילו, שהרי הם לא התחילו דין זה כלל רק הבעל במיתתו התחיל ההיתר, יש לומר דגם התם אין הדיינים שבעיר היבם רשאין לסלק עצמן מעסק החליצה ומחויבין הם להזדקק אל החליצה כדכתיב מפורש וקראו לו זקני עירו, ומשו"ה רשאין לעשות גם שם החליצה שהיא כגמר דין בלילה, ולפ"ז מודה האי מ"ד דאם היתה החליצה בעיר אחרת שלא במקום דירת היבם דהחליצה פסולה בלילה, וזהו דבר חדש הצריך עיון ודיוק ודקדוק אשר לא פה המקום ולא עתה העת לענין זה, ועיין שו"ת שיבת ציון ממהר"ש לנדא סי' צ"ח ובטורי אבן מגילה (דף כ') ע"ש, וע"פ דברינו אלה יש לפלפל הרבה בחקירות הרב שער המשפט בח"מ שם סי' ה' אך אין עת האסף פה בענינים אלה והנני רק מעורר

ובכלל הזה דבונין בחול ואח"כ מקדישין משום חשש הנאה של איסור, יתבאר היטב קרא דפ' ויקהל ויעש את שמן המשחה קודש ואת קטורת הסמים טהור, ודקדק הבעל הטורים בפי' הארוך על השינוי בקרא מקודש לטהור. אך לפי הכלל הנ"ל ניחא דבקטורת יש ודאי חשש שמא בשעת עשייה יריחו ריח הקטורת ואפי' אם יריחו בשוגג הרי יש בקודש מעילה קודם שתעלה תמרתו, ובפרט שבאמת קשה להזהר מהנאת הריח והא יש חשש שמא יכוין ג"כ להריח, והוה לא אפשר וקמכוין דאסור עכ"פ לרבא בפרק כל שעה ועיין ברש"י שם בפסחים (דף כ"ו) שצייר ריח בריש הסוגיא שם, להכי עשו את הקטורת בעזרה על טהרת הקודש בהיותו חולין ואח"כ הקדישוהו, ועיין בכריתות (דף ו') דכל מעשי הקטורת היו בקודש ועיין בתוס' ישנים יומא (דף ל"ה) ובמנחות (דף נ'), אבל שמן המשחה דכבר שלק מעיקרא העיקרים במים כר' יוסי והדר יהיב שמן עלייהו ואין לאחר השליקה ריח כל כך בהעיקרים, ועוד דהא עיקר שמן המשחה למשיחה עומד ולא להריח והריח הוא גביה שלא כדרך הנאתו כחו אתרוג דאמרינן בסוכה (דף ל"ז) דלאכילה הוא ולא אקציה מריח, ואין בה חשש מעילה פ"י הריח משו"ה הקפיד הכתוב שתהיה העשייה ג"כ לאחר שהוקדש ויש עוד להאריך אבל די למבין: פרק רביעי

דך ט"ו ע"א בגמ' תנן קדמ"ז מצטרפין וכו' קדק"ד ששחטן בדרום וכו' תנן הנהנה מן החטאת וכו' עכ"ל הגמ', לא אמר על המשנה דקדק"ד ששחטן בדרום בלשון תנן כמו שאמר על המשנה דקדמ"ז מצטרפין ועל המשנה דהנהנה מן החטאת, משום דהמשנה דקדק"ד ששחטן בדרום מועלין כבר אמר עלה לעיל דף ב' ע"ב אליבא דרבה מפורש דמאי מועלין מדרבנן לכן לא הביא הש"ס כאן משנה זו בדרך קושיא כי אם בדרך פשיטות די"ל דמועלין מדרבנן וק"ל

אמר המחבר בהיות שפרק קדשי מזבח כולו קעסיק תנא בדיני צירוף שיעורין כמעט בכל מקצועות התורה, והענינים רחבים וארוכים ומפוזרים בכל הש"ס, לכן אמרתי לעורר בפרק זה בדיני הצירוף לכשיעור ובדיני חבי שיעור ככל אשר תמצא לאל ידי, אולי אזכה להיות לעזר להמעיינים בדינים אלה, וראיתי שראוי לחלק עניני פרק זה לאותיות בכדי להקל על המחפש, וה' הטוב יהיה בעזרי להגדיל תורה ולהאדירה. אות א'

במשנה קרשי מזבח מצטרפין זע"ז למעילה ולחייב עליהן משום פנו"ט. הא דלא קתני תנא דמצטרפין נמי לחייב עליהן משום יוצא, אפשר לומר דכיון דלאו דיוצא הוא מובשר בשדה טרפה לא תאכלו שעליו הוא דחייבין מלקות, ומקרא זה לא ידעינן מנחות ונסכים דבשר כתיב, אבל נסכים ומנחות נהי דודאי אסורין באכילה מקרא דלא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול ליתן ל"ת על אכילתו כדלקמן (דף י"ז ע"ב), מ"מ אין לוקין על לאו זה משום דהוה לאו שבכללות זולת על פגול ונותר שעונשן מפורש להדיא כידוע, וכן מדוייק בלשון הרמב"ם בה' מעשה"ק פי"א ה"ה והט"ו שבהלכה ט"ו לא הזכיר שירי מנחות, ותו דלענין מלקות דלאו