תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעט

חיה והלך ראובן ובישל ביצה באשו של שמעון, היתכן לומר שהביצה המבושלת שייכה לשמעון מפני שלולא אשו של שמעון לא נתבשלה הביצה, הא ודאי דאין לו לשמעון אלא דמי אשו כפי שישומו בי"ד כמה נפל הוצאה על האש לבשל את הביצה ותו לא, וה"ה והוא הטעם בהושיב ראובן תרנגלתו של שמעון על ביצים ויצאו אפרוחים שהתרנגולת עשאה מעשי חימום ובישול ולא יותר, ואשה שחממה ביצים בחיקה כבכתובות הנ"ל היתכן שיהא שייך האפרוחין להאשה גם אם הביצים היו של אחרים אין זה אלא תימה, וידוע שיש כעת מכונות מאשינען שמניחים שם ביצים ומתחממים שם כשיעור הידוע ויוצאים מהביצים אפרוחים ופשוט שבכל אופן אין לו לבעל המכונה אלא דמי אשו לבד בכל אופן, ואדרבה כשלא נעשה הדבר מאיליו אלא הוא בעצמו הניח הביצים תחת תרנגולתו של חבירו וכוון לגזול את החום דודאי וכ"ש שאינו צריך לשלם אלא בעד החום ואין לבעל התרנגולת בהאפרוחין כלום, ועיין בירושלמי נדרים (פ"ד ה"ב) קמבעי הנודר מן הככר מהו לחמם בו את ידיו ואכמ"ל יותר

פה מקום אתי להזכיר דבר פלא שראיתי בשו"ת גור אריה יהודא חח"מ סי' קי"ד, שכתב באחד שקיבל עליו שבת וקודם הלילה בא צבי הפקר לחצרו המשתמרת והדלת של חצר ננעלה מעצמה אחר הצבי, ובא חבירו שעדיין לא קבל עליו שבת וצד אותו הצבי לעצמו וזה טוען שקנה לו חצרו מקודם כבח"מ סי' רס"ח, נלע"ד שהדין עם השני עפ"מ דאיתא בב"מ (דף ק"ב) אהא דריב"ח דאמר חצרו של אדם קונה שלא מדעתו, מיתיבי יוני שובך ויוני עליה חייבין בשילוח הקן ואם איתא לדריב"ח קרי כאן כי יקרא פרט למזומן, ומסיק והשתא דאר"י אמר רב אסור לזכות בביצים כ"ז שהאם רובצת עליהן וכו' אפי' תימא דנפלה לה לחצרו, כל היכא דאיהו מצי זכי לה חצרו נמי זכי ליה וכל היכא דאיהו לא מצי זכי לה חצרו נמי לא זכי ליה ע"ש וביו"ד סי' רצ"ב, וה"נ בנ"ד כיון דבעל החצר קבל שבת עליו ולא מצי זכי ליה משום איסור צידה חצרו נמי לא זכי ליה, דמה לי איסור שבת מה לי איסור דלא תקח אם על הבנים עכ"ל התשובה שם. ואני תמה מאוד על הגאון הגדול המחבר מה ראה על ככה לכתוב דבר תימה כזה

והרי משנה שלמה שנינו בשבת (דף י"ז ע"ב) בש"א אין פורסין מצודות חיה ועופות וכו' וב"ה מתירין עם השמש ופסק הרמב"ם והשו"ע או"ח סי' רנ"ב סעי' א' כב"ה דמותר אף לכתחילה, היעלה על הדעת שאם יבוא אחר ויקח לעצמו מה שניצד מאיליו הרי הוא שלו ואין בו משום גזל אתמהה, ולהא דב"מ (דף ק"ב) אין זה ענין כלל דנהי דלכאורה משמע שם דהטעם הוא משום דחצר הוא מטעם שליחות כב"מ (דף יו"ד ע"ב) וקיי"ל דכל מודי דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וראיתי שהגאון רצה"ח שם כתב באמת כן והקשה דהרי אנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי אף היכא דלא שייך שליחות כגון לדבר עבירה, וא"כ אמאי לא קני החצר להביצים מטעם יד ונשאר בצ"ע, אבל לענ"ד אין זה קושיא דהתם אף דאם לקח הוא בעצמו ודאי דהיה קונה אותם אף דעבד איסורא, מ"מ אמרינן דאיהו אינו רוצה כלל שיקנה ליה חצרו באיסורא דהא אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם, ואין נפ"מ אם החצר קונה משום יד או משום שליחות כיון שיש איסור בהזכיה אין חצרו קונה לו שלא מדעתו, דאיסור דלא תקח תלי בהזכיה שאם זכה עבר על הלאו ואם לא זכה לא עבר, ובאחת אם עמד בעל החצר כאן ואמר תקני לי חצרי את הביצים ודאי דהיה קונה אף דעבד איסורא ואין אנו צריכין כאן כלל לטעמא דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח נמי לא מצי משוי, וגם לא שייך טעם זה כאן כלל עיין בנו"ב מהדו"ת חאהע"ז סי' ע' ובדורש לציון דרוש י"ג, וגם י"ל דמטעם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אתינן עלה דאי לא קני יתוקן האיסור וגם לא תלי איסור זה בזמן עיין בח"מ סי' ר"ח והנני רק נוגע מקופיא בענינים אלה להעיר לב המעיין, משא"כ איסור קנין בשבת הוא איסור התלוי בזמן דלא שייך ביה אי עביד לא מהני כידוע, וגם דבאמת מותר לפרוס מצודות בערב שבת שיצודו שם חיות ועופות בשבת כמפורש במשנה דשבת הנ"ל, א"כ ודאי דזכי ליה חצרו, וביותר שהרי אפי' אם נכנס צבי בחצרו בשבת גופא ובא בעה"ב וישב על הפתח דחייב חטאת משום צידה כבאו"ח סי' שט"ז מ"מ קנה ודאי ואין הצבי הפקר עד מוצאי שבת, וא"כ ודאי דקנהו בנ"ד בעל החצר ואם בא אחר ונטלו הוא גזל גמור מה"ת, ומפורש בב"מ (דף ט') דהגביה ארנקי בשבת קנה

וגם בעיקרא דמילתא יש כאן טעות גדול במחילת כבודו הגדול של המחבר, שהרי מבואר באו"ח סי' רס"ג סעי' י"ז שמי שקיבל עליו שבת קודם שחשכה מותר לו לאמר לישראל חבירו לעשות לו מלאכה ומותר לו ליהנות מאותה מלאכה בשבת, והטעם הוא משום כיון דאי בעי לא היה מקבל עדיין שבת עליו כ"כ הרשב"א בשם התוספתא ועיין באבן העוזר שם, וא"כ ודאי דגם חצרו זכו ליה דלמה יגרע החצר משליח אחר ישראל בר דעת, ואדרבה חצר עדיף טפי כמובן מאליו, ולא דמי לשילוח הקן דאיהו באמת לא מצי זכי בשום אופן משו"ה גם חצרו אפשר דנמי לא זכי ליה אי יהיבנא ליה טעם זה, אבל הכא איהו גופא מצי זכי מקרי דאי בעי לא היה עדיין מקבל עליו שבת ולא גרע עכ"פ חצרו משלוחו ולמותר להאריך בזה וגם כל הענין הזה בא כאן דרך אגב

רש"י ד"ה דלא בטלה שהרי לא בטלה עכו"ם בפירוש עכ"ל, וכן הוא בפירגמ"ה כיון שלא ביטלה עדיין עכו"ם בפירוש עכ"ל, והמל"מ בפ"ח מה' עכו"ם ס"ל דאפי' לריו"ח דס"ל עכו"ם שנשתברה מאליה אסורה הוא רק מספיקא שמא לא בטלה, ויסודו על דברי רש"י האלה שכתב שהרי לא בטלה העכו"ם בפירוש משמע דהוה ספק ע"ש, אולם לולא דברי המל"מ י"ל בכונת רש"י עפמש"כ המרדכי להוכיח דמהני בטול במחשבה, מהא דעכו"ם שהניחו עובדיה בשעת מלחמה מותרת דודאי בטלוה, ולהפוסקים דלא מהני בטול במחשבה ע"כ לומר דהרי הא דלא מהני בטול במחשבה הוא מטעם דברים שבלב לא הוה דברים, אולם הרי כתב מהרי"ט דבדבר הגלוי לכל העולם דברים שבלב הוה דברים כידוע, וע"ז שהניחוה עובדיה בשעת מלחמה הדבר גלוי לכל העולם דודאי בטלוה להכי מותרת דבאופן זה דברים שבלב הוה דברים, וא"כ לר"ל דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת אף דלא בטלה בפירוש עיין ברמב"ן למס' ע"ז מ"מ כיון דגלוי לכל אליבא דר"ל שבטלה דמימר אמר היא גופה לא מצלה לדידי מצלה לי, להכי מהני דברים שבלב, אבל לריו"ח דלא ס"ל סברא זו א"כ אין זה דבר הגלוי לכל ויכול להיות דלא מבטלה א"כ אפי' אם בודאי בטלה הוה דברים שבלב ואינם דברים וא"כ נשארה באיסורה בתורת ודאי, וזהו שכתב רש"י ורגמ"ה כיון שלא בטלה בפירוש עדיין הוה דברים שבלב ולא מהני כלל לריו"ח ודו"ק

ע"ב ברש"י ד"ה מפרישין ממנה וכו' ואי קשיא לך מה צורך לחללה על מעות האומנין וכו'