תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעח

כחולין גמורים, ושפיר לא אמר הש"ס הטעם דואת הבנים תקח לך ואלו אינם שלך, דהתינח בביצים אבל באפרוחים מאי איכא למימר הא חולין הם, ואין לומר דכיון דכתיב על האפרוחים או על הבצים נקיש אפרוחים לביצים, דאם הוא באופן שאם היתה רובצת על ביצים היה פטור משילוח כי נמי רובצת על אפרוחים פטור זה אינו, דמנלן לומר היקש מדנפשין ובחולין (דף קל"ט) איתא והתניא אם אפרוחין טרפה חייב בשילוח הא ביצים שאמן טרפה פטור מלשלח, דהביצים אסורות משום ביצת טרפה וכתיב תקח לך ולא לכלביך, הרי דלא מקשינן אפרוחים לביצים כלל, ואין לומר דכיון דצריך לפדות הביצה שנעשית אפרוח בזמן זרעה אע"ג דנימא דזהו רק מדרבנן מ"מ לא קרינן תו תקח לך בכאלה, זה אינו דהרי לענין כיסוי הדם דכתיב חיה או עוף אשר יאכל, ואפ"ה אמרינן דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת אם נחר בעי כיסוי, הרי דאע"ג דמדרבנן שחיטה בעי דוקא מ"מ בעי כיסוי וקרינן אשר יאכל כיון דמה"ת מותרת באכילה כדאיתא בחולין (דף פ"ה) ע"ש, וכ"ש הכא דודאי לא נפטרת משילוח כיון דמה"ת חולין גמורים הן

ובזה מבואר הגמ' ר"פ שילוח הקן דאמר הני מוקדשין ה"ד אילימא דהו"ל קן בתוך ביתו ואקדשיה מי מיחייב וכו', רב אמר במקדיש פירות שובכו ומרדו, ופירש"י הא דאמר פירות שובכו ולא אמר מקדיש שובכו עצמו משום דיונים אינן ראוין אלא כשהן קטנים ורב לא אמר למילתיה אלא בקדשי מזבח ע"ש. וקצת קשה הרי תורים אינם כשרים אלא גדולים, אך י"ל דהרי יוני שובך אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום ומה"ת אינן שלו ואיך יכול להקדישן שיפטרו מה"ת משילוח הקן, להכי אמר במקדיש פירות שובכו ובב"ב (דף ע"ט ע"ב) ביונים הבאין דרך שובכו לשובך, הקשו תוס' איך יכול להקדישן עד שימעלו בהן הא יוני שובך אין בהן גזל רק מפני ד"ש, ותירץ ר"י דבביצים ואפרוחין שאינן יכולין לפרוח לפי שהן קטנים זוכה מה"ת וקונה קנין גמור, להכי קאמר שם הש"ס במקדיש פירות שובכו ושפיר פטור משילוח דכיון שהן קטנים שפיר חלה עלייהו קדושה גמורה מה"ת ועיין מש"כ ברמב"ם פ"ה מה' מעילה ה"ח עשה"ט

עכ"פ צ"ע מש"כ הרמב"ם הטעם דפטור משילוח משום דאינן שלך דאסורין בהנאה, והרי לריו"ח מותרין בהנאה וצ"ל דפוסק ככהנא דס"ל דביצת הקדש שנעשית אפרוח אסורה, וזה גופא קשה למה פסק דלא כריו"ח ובפרט דבבבלי איתא הטעם שאתה מצווה להביא ליד גזבר, ונהי דבכמה מקומות אמרינן לא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ובהדיוט ביצה של ראובן שנעשית אפרוח ע"י שישבה עליה תרנגולת של שמעון ודאי דהאפרוח הוא של ראובן, מ"מ יש מקומות דהקדש קיל מהדיוט בכגון דא דהרי גידולי חולין שייכין ודאי לבעלים, ובהקדש גידולין דקדשי מזבח היינו ולדות קדשים בעינן קרא דקדשי ויש תנא דס"ל דולדות קדשים בהוויתן הם קדושים ובמעי אמן הם חולין, ובתמורה (דף י"א) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי נאכלת לכל אדם ובכל מקום ונראה דגם פדיון לא צריך דגם קדושת דמים לא קדשי, ואף דבזבחים (דף קי"ד) בתוס' ד"ה וקסבר כתבו דקד"מ קדשי מ"מ בר"פ יוצא דופן הוכיחו דגם קדושת דמים אין בהן, ובאמת קשה הא דאיתא סוף פ"ק דבכורות שביעית פטורה מבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה, מנ"ל הא דולד בהמת שביעית קדוש בקדושת שביעית גם מה"ת מי גריעי מגידולי שביעית בדבר שזרעו כלה, וצריך לדחוק דמיירי כשחלל פירות שביעית על בהמה כשהיתה כבר מעוברת וזהו דוחק גדול ועיין בירושלמי פ"ב דמע"ש סוף ה"א

אמנם סברת כהנא דאוסר אפרוח מביצת הקדש ומתיר אפרוח שנעשית מביצת ע"ז צריכה ביאור, דמאי טעמא של ע"ז מותרת אם מטעם זו"ז גורם שהתרנגולת שישבה על הביצה היא של היתר, הרי לא מצינו שחימום זה יהיה חשוב גורם ואשה שחממה ביצים בחיקה (כתובות ברש"י דף ס"ו) אטו העופות אסורין למ"ד זו"ז גורם אסור, ואין לומר מסברא דאימת קגביל לכי מסרחא דעפרא בעלמא היא כבתמורה (דף ל"א) דהא בעכו"ם גם עפרא אסור והמקדש אשה בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת מלא ידבק בידך מאומה כבע"ז (דף ל"ד), אע"כ לומר טעמו דכיון דאין איסור ע"ז חל בע"ח להכי כשנעשית אפרוח פקע איסור ע"ז, ולא דמי למחובר דאין איסור ע"ז חל על מחובר לקרקע ומ"מ בעבדו ולבסוף נטעו לא פקע אסורו ועיין בירושלמי שבת פרק אר"ע בע"ח שאני דהוה בריה חדשה ועדיף טפי אפי' מנטע גרעין, אבל בהקדש שפיר אסר כהנא דהרי גם עפר הקדש נמי אסור ובע"ח דהקדש נמי פשיטא דאסור, וא"כ יש להבין למה פסק הרמב"ם ככהנא דבש"ס דילן משמע לחד מ"ד דגם ריו"ח ס"ל ככהנא דאפרוח הקדש אסורה, דזוהי סברת ר' אבוה אליבא דריו"ח בסוגיין מאי יתיז יתיז אפרוחין, פי' דזה דומה לביצת ע"ז שנעשית אפרוח אע"ג דכאן רק לאילן השתחווה ולא לביצה, מ"מ גזרינן אטו אם השתחווה גם לאילן וגם לביצה שעליה, להכי אסור הקן עם הביצים וגם לא יעלה על האילן ליקח האפרוחין שהן מותרין כנ"ל משום דנהנה מהאילן משו"ה יתיז האפרוחין, אבל ביצת הקדש שנעשית אפרוח הרי אסורה דממון הקדש לא פקע להכי גם האפרוחין אסורין, ומ"מ מעילה לית בהו משום דגם הביצה שממנה נעשה האפרוח נמי אין בה מעילה, דאף ע"ג דהאילן הוה חצר הקדש הרי לדעת התוס' בב"ב (דף ע"ט) אין חצר קונה להקדש, ולהרמב"ן שם דס"ל דחצר קונה להקדש מ"מ ס"ל דאין בהן מעילה משום דלמעילה בעינן שיבוא ההקדש מכח אדם המקדיש, ור' יעקב דא"ל לר' ירמיה אסברה לך אפרוחין כאן וכאן מותרין וכו' הוא ע"פ שיטת ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל דביצת הקדש שנעשית אפרוח מותרת, להכי אפרוחין כאן וכאן שרי ודו"ק בכ"ז היטב, כ"כ הגאון ר' מאיר שמחה אבד"ק דווינסק ז"ל, ואם שיש לי הרהורי דברים הרבה בפרטי כלליו מ"מ עכ"פ פלפולו כשהוא לעצמו נכון מאוד

אך זה אזכיר מה שראיתי בספר ערך שי על ח"מ סי' קס"ח שז"ל שם. כתב בליקוטי מטה יהודה בעל תרנגולת שהושיב ביצים תחת תרנגולת שלו, ובא אחר והושיב ה' ביצים שלא מדעת בעלים ויצאו הכל אפרוחין והוא אומר תרנגלתי גדלה אם דומה לשטף נהר זיתיו דאם עקרן בגושיהן יחלקו, ונראה דהתם משום דאפשר האילן להתקיים ע"י גושיו לבד אבל הכא אם אין תרנגולת אין כלום, זהו דומה לנעקר בלא גושיו דהכל לבעל השדה, ועוד דהתם הכל אתי ממילא דבעל הזתים לא עשה כלום ומאת ה' היתה זאת, משא"כ הכא דבעל הביצים הניח בידו ואין לו רשות להניח מי יאמר דיזכה באפרוחים ומה שהניח הוא נוטל עכ"ל, ונראה דלא גרע מירד לשדה חבירו שלא ברשות ונטעה דלקמן ריש פי שע"ה עכ"ל הערך שי, ולא העירו גם שניהם מהירושלמי סוף פ"ק דערלה הנ"ל, אבל בעיקר הדבר תמיהני על שני הגדולים האלה מה ענין זה להא דשטף נהר זיתיו או להא דיורד לתוך שדה חבירו ונטעה שלא ברשות, ואם נצייר שביצה מבושלת שוה עשרה פעמים יותר מביצה