תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעז

הפועלין לא יאכלו מאי טעמא וכו', בולד המעשרות לא ינוק מן המעשרות פריך הש"ס בלשון מנא הני מילי וכאן קאמר מ"ט, משום דבולד המעשרות י"ל דהאיסור הוא מצד הסברא דהא ע"פ רוב ולד המעשר הוא חולין ומשו"ה אסור ליהנות מקדש, ויש גם לומר דצער בע"ח דוחה האיסור הנאת חולין מהקדש אלא דיש קרא לאיסור, משו"ה שואל הש"ס מנא הני מילי מסברא או מקרא ואמר רב ארחב"א דיש ע"ז ג"ש העברה העברה מבכור, וא"כ מצד הסברא ע"כ דלא הוה אסרינן דצבע"ח עדיפא טפי, להכי מקשה הש"ס דא"כ גבי פועלין ופרה מאי טעמא לא אכלי הא יש גם בהו צעב"ח, ומשני דגם בהו יש קרא לאסור ועיין בדברינו לקמן בדיבור הסמוך ובר"ן נדרים דף ע' ע"א ד"ה מאי טעמא וק"ל

רש"י ד"ה אילן מלא פירות א ש רבי דהאי אילן הוא גפן וראוי למזבח לניסוך היין וכו', כונתו דאין לפרש בשאר פירות ויהיה בסוג שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדה"ב, דא"כ מה זה ראוי למזבח דהא גם יונים אינם ראוין למזבח דאין מקיצין בעולת העוף כדאיתא בשבועות דף י"ב ע"ב, והתוס' כאן ד"ה כל הראוי למזבח שכתבו דהיונים ראוין למזבח אזלו לשיטתן בשבועות שם ד"ה ואין עוף בציבור שכתבו דאם כבר בא עוף לפנינו מקיצין בו דמה יעשה ממנו עכ"ל, וכ"כ התוס' בנזיר דף כ"ז ע"א סד"ה וכי תימא, אלא דבנזיר שם כתבו גם תירוץ אחר שלפיהו גם אם בא עוף לפנינו אין מקיצין בו, אבל עכ"פ תוס' א"ש כאן דאזלו לשיטתם בשבועות ש אלא דעיקר דברי התוס' בשבועות שם שכתבו דאם בא כבר עוף לפנינו מקיצין בו דמה יעשה ממנו אין אני מבין בעניי דהרי הגזבר יכול למכרו לחייבי עולת העוף של יחיד והכסף לנדבת ציבור אזלי, ועוד דהא איתא במשנה דשקלים פ"ז דקנים של יחיד שנפסלו באין משל ציבור מתנאי בי"ד, וא"כ הרי יש שהוצרכו הציבור לקנים להביא בשביל יחיד וא"כ שפיר ראוין הם לציבור גם חוץ מקיץ המזבח, אלא דהתם ר"ש ס"ל הכי ור' יוסי פליג עליו וס"ל דהמספק את הקנים מספק גם את הפסולות והלכה כר' יוסי, ולקמן במשנתנו יש גורסין ור"ש אומר ויש גורסין ור' יוסי אומר עיין בתוי"ט כאן ועיקר הגירסא נראה דצ"ל ור' יוסי אומר, עכ"פ מה שהקשתי דהא ראוין למכור לחייבי עוף יחידים שחייבין עולות העוף יש להתבונן בזה, וא"כ עכ"פ שפיר יש לפרש כאן דשובך מלא יונים היונים ראוין למזבח ועדיין צ"ע בכל זה

בגמ' הדש קלעילין בשדה הקדש מעל נראה לענ"ד שצ"ל תניא הדש קלעילין ואין זה מדברי רב אחדבוי ב"א

ע"ב במשנה המים בכד של זהב לא נהנין ולא מועלין, הטעם דלא מועלין הוא משום דעד שנתנו בצלוחית לא הקדישום אפי' קדושת פה והיו עדיין חולין לגמרי, והא דלא הקדישום מיד קדושת פה הוא משום האי טעמא גופא שלא יבואו בהן לידי מעילה אע"ג דאפי' אם הקדישום קדושת פה נמי לא היו נפסלין בלינה, וכהא דתניא בפסחים (דף ס"ו ע"ב) אמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו שמביאה חולין בעזרה ומקדישה ע"ש, דלפי שהיו צריכין להשהות המים שלא בכלי שרת עד למחר השכילו שלא להקדישם לעת עתה כלל בכדי שלא יבואו בהן בין כך לידי מעילה, וזהו דוקא לניסוך של שבת אבל להניסוך של יום חול היו ממלאין ממעין בצלוחית של כלי שרת, דמבדיל בדילי אנשי מנייהו וגם לא שהו הרבה מהמילוי עד הניסוך, והקדישום מיד קדושת פה, ואם נהנה מהם אדם מעל אלא שלא היה בזה חשש מעילה דהעת קצרה וגם בדילי מהן וק"ל

בתוס' ד"ה אתיא העברה וכו' והכתיב תחת אמו דמשמע אפי' היתה אמו קדושה עכ"ל, אבל מבהמת הקדש אחרת ניחא להו להתוס' דאסור להולד לינוק אע"פ שגם הולד הקדש, דאסור להקדש ליהנות מהקדש כמפורש בתוספתא דמכילתין כמו שהבאתי במשנתנו, והתוס' הזכירו כבר תוספתא זו לעיל ע"א בד"ה הפועלים לא יאכלו, משו"ה לא פריך רק דאמו עכ"פ יהי' מותר להניקו לולדה כפשטיה דקרא דשבעת ימים והיה תחת אמו דמשמע אפי' אם היתה אמו קדושה וק"ל

לסוף חידושי במהדו"ק לתוס' ד"ה אבל מועלין בג' לוגין, אחר כמה שנים שכתבתי זה נדפס ספר זבחי אפרים חידושים למס' זבחים, וראיתי שגם הוא עמד על התוס' שלפנינו ובמסקנא בא גם הוא לכלל דברינו דמיירי שנתן מתחילה רק ג' לוגין בכלי דשפיר נתקדש השיעור, ורק אח"כ הוסיף, דאע"ג דבזבחים דף פ"ח ע"א איתא דאין כ"ש מקדשין אלא מלאין הרי מבואר ברש"י שאין צריך רק שיהא השיעור שלם אע"פ שאין הכלי מלא עיישה"ט, והוא מוסיף עוד דמהאי טעמא גם אם נתן מתחילה בהכ"ש יותר מכשיעור בבת אחת שאין הכלי מקדשו, ונתמעט אחר כך ונשאר בכלי רק כשיעור נמי מתקדש הנשאר בכלי מעצמה כיון דעתה יש בכלי רק שיעור, וכתב שזהו כונת התוס' שכתבו כאן דאם ישתה מג' לוגין האחרונים ימעול, דהתוס' מיירי דמעיקרא נתן יותר מכשיעור בבת אחת משו"ה ליכא מעילה רק אחר שנשאר שם רק ג' לוגין, ואפי' למ"ד דכלי שרת אין מקדשין אלא מדעת נמי מתקדשין ג' לוגין האחרונים הנותרים כיון דמתחילה איהו נתן כל המים לשם קידוש עכ"ד, וחידושו זה לא ברור בעיני כלל דכיון שקידוש הראשון לא הי' מועיל כלל כשנשאר אח"כ ג' לוגין מסתברא לי דהוה קידוש שלא מדעת וצ"ע

דף י"ד ע"א בגמ' מאי לאו דאתבר מגופה, מה שיש להקשות בזה דהא טעמא דר"ל דעכו"ם שנשתברה מאליה מותרת, הוא משום דאמר היא גופה לא מצלה עצמה לדידי מצלה לי ע"ש בע"ז א"כ לר"ל יהיה כל האשרה מותרת ולמ"ל להתיז בקנה, ובשלמא להתוס' שם שכתבו דלהכי לא יקח ביד משום גזרה א"ש, אבל רש"י הרי פי' שם דהאשרה נשארה באיסורה וקשה אמאי, כבר עמדו ע"ז הרב לחם סתרים בע"ז שם ושאר מפרשים ועיין בהמגיה במל"מ שם מש"ר בזה

שם א"ר אבוה אריו"ח מאי יתיז יתיז אפרוחין א"ל ר' יעקב לר' ירמיה אפרוחין כאן וכאן וכו', הנה קיי"ל אין שילוח הקן נוהג במוקדשין, וכתב הרמב"ם בפי"ג ה"כ מה' שחיטה דהטעם הוא משום שנאמר והבנים תקח לך ואלו אינם שלך עכ"ל, ובגמ' יש טעם אחר דכתיב שלח תשלח יצא זה שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו ליד גזבר, ופירשו הראשונים דבקדשי בדה"ב די בטעם דואת הבנים תקח לך ואלו אסורין בהנאה, ובקדשי מזבח דתנן הכא דביצי תורים לא נהנין ולא מועלין ומה"ת מותרים בהנאה נמי להכי צריך לטעם דצריך להביא האם לגזבר, אך יש פלא דבירושלמי סוף פ"ק דערלה איתא ביצת הקדש שנעשית אפרוח אמר ר' ייסא פליגא בה כהנא וריו"ח, כהנא אמר אסורה וריו"ח אומר מותרת וכו' אף היא פודה אותה בזמן זרעה, פירוש דדינה כגידולי הקדש ומע"ש דתנן בפ"ט דתרומות דגידוליהן חולין ואין מועלין אע"פ שלא פדאן כדפסק הרמב"ם בפ"ה מה' מעילה, וא"כ ביצה שנעשית אפרוח הרי היא