תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעו

ומה שהביא כת"ר הירושלמי דדמאי כהן שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שיהיו המעשרות שלו ד' וה' שנים יכול למחות בידו שלא לזורעה אסטיס שלא לעשותה שדה קנים, שלי לעולם אינו יכול למחות בידו וכו' וסובר כת"ר שבתנאי שאינו לעולם אינו יכול לזורעה דבר הפטור ממעשר זהו כונת הירושלמי, אמת שכ"כ הפני משה שם אבל איני יודע וכי כרם פטור ממעשר ואמאי אינו יכול ליטע כרם, וברור הוא שאינו יכול ליטע כרם מפני שאין המוכר יכול ליהנות מן המעשר עד שיעברו שלש שנות ערלה, וכן אינו יכול לזורעה אסטיס שאין לוקטין בשנה שנזרעת אלא בסוף ד' וה' שנים, כמש"כ התוס' בפסחים (דף נ"א ע"ב) ובב"ק (דף ק"א ע"ב), וכן אינו יכול לזורעה קנים שאין דרך קנים לגדל ולהוציא ענפים עד אחר איזה שנים, אבל אם התנה המוכר שיהיה המעשר שלו לעולם יכול הלוקח לזרעה גם אסטיס וקנים ומהן יתן לו המעשר, וכדמסיק הירושלמי אתי עובדא וכו' וחייביה מיתן ליה חד מן עסרא מן קניא ודינא הוא ולא קנסא כן נ"ל ודלא כהמל"מ פ"ו מה' מעשרות שכתב דהוא קנסא, ונראה בעיני שכ"ז לגירסת התוספתא והירושלמי שהמוכר אמר ע"מ שהמעשרות שלו, אבל לפי לשון הברייתא בב"ב שם שהמוכר אמר ע"מ שמעשר ראשון שלו אינו יכול הלוקח לזורעה אסטיס או קנים, דלשון מעשר ראשון משמע ודאי המעשר ראשון שחייבה התורה או חז"ל שהוא רק מתבואה או פירות אבל לא מאסטיס או קנים, והנתיבות שכתב שיכול לזורעה דברים שאין חייבין במעשר ולא חילק בין לשון הרמב"ם ע"מ שהמעשרות שלי ובין לשון הברייתא ע"מ שמעשר הראשון שלי לדעתי לא דקדק בזה ומש"כ כת"ר דקיי"ל דכל תנאי בקום ועשה בפעם אחד סגי ואם א"ל סתם ע"מ שתתן לי המעשרות סגי בפעם אחר, אין זה ברור עיין בח"ס סי' ט' הובא בפ"ת בח"מ סי' סמ"ך סק"ז, עכ"ל הגאון הגדול רא"ד הכהן הנ"ל אב"ד דק' ווערשבעלאווא ז"ל

והנה דבריו המה שרירין וקיימין ראוין למי שאמרן אם כי יש לי לפלפל הרבה בדבריו, ומש"כ שקושית התוי"ט במשנתינו היא על פסוהמו"ק המעיין בתוי"ט גופא כמדומה שלא יודה לדבריו, ולפירושו בהירושלמי הנ"ל קשה טובא לשון הירושלמי דנקט כהן שמכר דלפירושו מה לי כהן מה לי ישראל, ועיין בקצוה"ח סי' ס"ז סק"ג ובסי' ר"ט סקי"א ובישועות יעקב לאהע"ז סי' ל"ח וקשה עלי להאריך ולצאת מענין לענין, וכבר יצאתי כאן מגדרי שלא להאריך בדברים שאינם שייכים ישר אל הסוגיא ע"כ יהיו דברי בזה מועטים

אמנם לענין מה שהעיר הגאון הנ"ל ז"ל דאיך ס"ד דולד במעשר יונק מן המעשר, כיון שולד מעשר אינו קריב אלא נאכל במומו לבעלים, ודאי היא הערה עצומה מאוד וכנראה עמד עליה גם הרב אור שמח בחידושיו לרמב"ם הל' מעילה אבל לא תירץ שם כלום ע"ש, וביותר קשה לענ"ד קושיא זו לפ"מ שבאמת אני מתפלא על כל השקלא וטריא של התוס' ושאר המפרשים כאן, שהרי כפי' רבינו פרץ מפורש להדיא במכילתא פ' משפטים על הפסוק דכן תעשה לשורך לצאנך שבעת ימים יהיה עם אמו ביום השמיני תתנו לי, איתא ע"ז במכילתא וכן הוא בילקוט שם בזה"ל, כן תעשה וכו' הרי אתה דן נאמר כאן אמו ונאמר להלן אמו וכו', דבר אחר מה בכור קדוש אינו יונק אלא מן החולין שהרי בכור לא יצויר שיהא אמו קודש כמש"כ התוס' כאן] אף כולן לא ינקו אלא מן החולין, מכאן אמרו כל הקדשים לא יניקו את בניהם ומעושרת קלה [כלומר אע"פ שקדושתה קלה] לא תניק את בנה וכולן אין למדין אלא מן הבכור, כצד עושין נוטלין מעות מן ההקדש ולוקחין בהמה מן החולין ומרחמת עליהן ומניקות אותן, אע"פ שאמרו אחרים מתנדבין היו ע"מ כן ע"כ לשון המכילתא, הרי דמבואר במכילתא להדיא כפי' רבינו פרץ דבולד שהוא קודש איירינן. והא דאיתא במכילתא כאן שנוטלין מעות הקדש וקונין בהמת חולין להניק ולדות הקדשים, אע"ג שהבהמה הנקנית מדמי הקדש עכ"פ קדושת בדה"ב יש לה וקדשי בדה"ב גם מעילה יש בחלבן כמפורש במשנה לעיל (דף י"ב ע"ב), מ"מ הקדש בעצמו מותר ליהנות מהקדש הנקנה מתרהלש"כ, כמו שהקדש מותר ליהנות ממעות תרהלש"כ עצמן, והרי פשטות לשון המכילתא מורה ברור דגם ולדות המעשרות מותרות לינוק מבהמה שנקנתה מכסף של הקדש, ופליאה היא דכיון דולד מעשר אינו קריב רק נאכל במומו לבעלים, מהיכא תיתי שינוק מבהמת הקדש בדה"ב ואח"כ יהיה כל ההנאה לבעלים שיאכלו את הולד במומו כמו שהקשה הגאון רא"ד הנ"ל ז"ל, וכמו שהעיר הרב אור שמח אבל שניהם לא הזכירו את המכילתא ועל המכילתא הקושיא היא עצומה גם לפי האמת, ולחומר הנושא נלענ"ד לומר דכיון דאמרינן בב"ק (דף י"ג ע"א) דבהמת מעשר לכו"ע ממון גבוה הוא לפי שאינו נמכר ולא נגאל לא חי ולא שחוט. וגם ולד מעשר הרי כל קדושת מעשר עליו דאע"פ שאינו קריב למזבח מ"מ אסור בגיזה ועבודה אע"פ שהוא בעל מום. משו"ה שפיר דין קדשים עליו אע"ג דנאכל לבעלים דמשולחן גבוה קזכו ודו"ק

והגאון ר' אפ"ד הנ"ל כתב לי אח"כ ליישב קושיא זו דבתמורה (דף י"ח ע"ב) יליף מקרא דאם כבש הוא מקריב דולד המעשר אינו קריב, דסד"א לא ילפינן העברה העברה מבכור משום דאין דנין אפשר משאי אפשר, והתוס' כתבו שם דאסמכתא בעלמא היא דבפסחים מוקי לה לדרשא אחרינא, ושם יליף מהוא לחמורת הפסח שנמצאה לפני הפסח שאינה קריבה, ובתו"כ על פסוק זה יליף מהוא שאין ציבור מביאין שלמי נדבה, וצ"ל לפ"ז הא דולד המעשרות אינו קריב ילפינן העברה העברה מבכור דדנין אפשר משאא"פ, דפליגי בזה תנאי והפרטים בזה להלכה צ"ע כמו שנתקשו בזה התוס' בכ"מ, וא"כ י"ל דסתמא דמכילתא ס"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר וולד המעשר שפיר קריב, ובזה ניחא לי מה דקשה לי בתמורה (דף י"ז ע"ב) יכול כל הקדשים כן ת"ל רק דברי ר' ישמעאל וכו' ולד דמאן וכו', ואמאי לא מתרץ דמרק ממעט ר' ישמעאל ולד מעשר דאינו קריב דסד"א קריב דאין דנין אפשר משאא"פ ואסמכתא דהוא לא ס"ל, אלא משום דסתם מכילתא היא ר' ישמעאל א"כ ע"כ ס"ל דולד מעשר קריב. מדס"ל דולד מעשר יונק מבהמה שנקנתה מכסף הקדש עכ"ל, ומה שנלע"ד בישוב קושיא זו הרי כתבתי לעיל ולהמעיין משפט הבחירה, אכן מה שהקשה אמאי לא תירץ הש"ס בתמורה דמרק ממעט ר' ישמעאל ולד מעשר דאינו קריב, ודאי שהיא הערה נכונה לפי הגירסא בתמורה שם בדברי ר' ישמעאל יכול כל הקדשים כן. אבל בנזיר (דף כ"ה ע"א) גרסינן בדברי רי"ש יכול אף ולד חטאת ותמורת אשם כן. וליתא שם הא דאיתא בתמורה ולד דמאן אי דעולה זכר הוא שהרי בולד חטאת ותמורת אשם איירי, ממילא אי אפשר לתרץ דרק ממעט ולד מעשר כיון דלהדיא ממעט ולד חטאת ותמורת אשם, ומש"כ בשמ"ק בתמורה שם אות כ"ג לא נהירא לענ"ד דבנזיר ליתא הא דאי עולה זכר הוא ודו"ק: