תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעה

דלא פשטה קדושה בכולה כנ"ל, מ"מ הרי אי אפשר לומר דמטעם תנאי הוא שהרי תנאי זה אינו בעשה ולא בלא תעשה אלא מידי דממילא שהחלב יהיה שלו, כלומר שהחלב יהיה חולין ואינו תנאי כמש"כ הריטב"א, וע"כ דמשום שיור הוא דאתינן עלה שמשייר בגופה של בהמה, והרי זה אי אפשר דהא פשטה קדושה בכולה, אע"כ לומר דבאמת אינו משייר רק החלב וסתמא דמתניתין דידן ע"כ ר"מ היא דס"ל אדם מקנה דבר שלב"ל ויכול גם לשייר דשלב"ל, ועיין בהגהות הח"ץ בט"ז לח"מ סי' רי"ב ונראה שתירוץ הפר"ח שהביא הוא ממש תירוץ המראה הפנים בירושלמי דדמאי שם ואין עתה בידי הפר"ח ליו"ד לעיין בו, והחכם צבי משיג שם גם על תירוץ הש"ך ביו"ד סי' ס"א וגם על תירוץ הפר"ח, אך תירוץ הח"ץ בעצמו שם צריך ביאור ובמה שכתבנו כאן יתבארו גם דבריו בביאור היטב בעומק וברוחב, ומה שהעיר התפא"י במשניות כאן על שיטת התוס' והרמב"ם דאפי' ולד קדשים אסור לינוק מאמו, מהא דהיה מותר להדליק נר מנר במנורה אע"ג דהוה אכחושי מצוה וקדושה כדאיתא בשבת (דף כ"ב ע"ב). ומיישב דיניקת חלב מכחיש טפי משו"ה כו"ע מודו דאסור עכ"ד, באמת פשוט דמעיקרא לא קשה מידי דמנר לנר אין כאן אכחושי כלל עיין בט"ז יו"ד סי' רע"ד סק"ד ובש"ך בנקודות הכסף שם, ומלבד זה שם הרי השמן והפתילות נקנו מכסף תרומת הלשכה, וכל דבר הנקנה מכסף תרוהל"ש מותר להקדש גופיה ליהנות בו, אבל הקדש שהקדיש יחיד חפץ בין בעל חי ובין שאר איזה חפץ שיהיה, אסור גם להקדש עצמו ליהנות ממנו רק ע"י פדיון או מכירה כמו שביארתי בארוכה בביאורי להרמב"ם פ"ח ממעילה

והגאון האמיתי ר' אפרים דוב לאפ הכהן ז"ל כתב לי על כל דברי הנ"ל וז"ל, מש"כ דפיהמ"ש להרמב"ם מפרש כהתוס' דבולד הקדש מיירי ומ"מ אסור לינוק דמכחיש להאם ודאי דבריו נכונים ומ"מ אין איסור לחלוב בהמת הקדש משום צער בע"ח רק שהחלב אסור, וכן אין סתירה מהפי' קדמון שהביא כת"ר שכתב ג"כ שמכחיש הקדשים ביניקה, דלדעתי דוקא ולד יש איסור לינוק בהמת קדשים שאין לו דעת ודרך היונק לינוק מהדד אף אם אין בו חלב, ומוציא ע"י יניקתו מיץ חלב כדאמרינן בעלמא עירובין (דף נ"ד ע"ב) מה דד כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא בו טעם ובודאי ביניקה ומציצה מכחיש להאם, אבל אדם בן דעת אם חולב אינו חולב רק כל זמן שיש בהדד חלב, וכשאין חלב בהדד פוסק ודאי בחליבה כזו אינה מכחשת להאם כלל, ומצוה איכא לדעתי לחלוב משום צער בע"ח דהא מהאי טעמא התיר מהר"ם מרוטונבורג לחלוב בשבת ע"י נכרי, ומש"כ כת"ר שהתוי"ט הקשה למה הוא אסור רק מדרבנן ולא מה"ת דמכחיש האם לא דק בזה, דכונת התוי"ט להקשות על פסוהמו"ק למה כתב שאינו אסור אלא מדרבנן הא איכא נמי איסור דאורייתא דהא החלב אסור בהנאה מה"ת, והנני מודיעו צערי שאינני מבין דברי התוס' שם בשם רבינו פרץ דמתניתין איירי בולד מעושרת ובולד מוקדשין שילדו כשהיו מוקדשין, וקבעי גמ' מנה"מ דלא ינוק מאמו והא כתיב תחת אמו דמשמע דאפי' אמו קדשה יונק ממנה, והשמ"ק אות ט"ז מוסיף בדברי התוס' דאע"ג דבאמת חלב של מוקדשין אסור בהנאה, אימא הנ"מ הדיוט אבל הכא דהולדות הקדש הם א"כ היינו צורך גבוה אימא לא, וקאמר אתיא העברה העברה וכו' אף שמעשר כלומר אף ולד שקדוש קדושת מעשר שנולד מבהמת מעשר אסור לינוק מאמו עכ"ל, דלמ"ל ג"ש העברה העברה על ולד מעשר הא ולד מעשר אינו קריב ונאכל במומו לבעלים כדאיתא בתמורה (דף כ"א ע"א) במשנה וברש"י שם (דף י"ח ע"ב) וכמה שפסק הרמב"ם ז"ל, ואיך ס"ד שולד מעשר יהיה מותר לינוק מאמו המעושרת בכלל הכתוב שבעת ימים יהיה עם אמו, הא הקרא אומר ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה', ומה צורך גבוה איכא בולד מעשר כיון שנאכל במומו בלא פדיון לבעלים

ומה שדקדק על הרמב"ם פ"ו מה' מעשר שכתב ע"מ שיהיה המעשר שלו לעולם דלמה הוסיף תיבת לעולם דליתא בברייתא בב"ב שם, הנה כלשון הרמב"ם איתא בתוספתא דדמאי פ"ג כהן שמכר שדה לישראל ע"מ שהמעשרות שלו לעולם ומת אין לבניו [כצ"ל] במעשרות, והוא אע"ג דהמעשרות שלו לעולם אין לבניו במעשרות, תדע שהרמב"ם העתיק התוספתא מדכתב כלשון התוספתא ע"מ שהמעשרות שלה שלו, ולא כתב כלשון הברייתא בש"ס ע"מ שמעשר ראשון שלו ולדעתי יש נפ"מ בהלשון כמו שאכתוב לקמן, ומש"כ כת"ר על הנתיבות סי' רי"ב שכתב ליישב מה שהקשו על הרמב"ם דהא בכהן שמכר פרה לישראל ע"מ שהמתנות שלו דלא מהני משום דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה, ותירץ דגבי מתנות הוה מתנה עמשכ"ב דודאי עקר אבל בע"מ שהמעשר שלו אין זה מתנה ע"מ שכתוב בתורה דמי יאמר דעקר דרשות בידו לזרוע דבר שפטור ממעשר או להכניס את התבואה באופן שיפטור ממעשר, דקשה טובא לדבריו מאי הקשה הש"ס בב"ב שם והא א"א מקנה דבר שלבל"ע וע"כ כמש"כ הרא"ש דמטעם תנאי לא מהני דהוה מתנה עמש"כ בתורה, ולהנתיבות הרי לא הוה כלל מתנה על מה שכתוב בתורה, אין דבריו מוכרחין דהשמ"ק שם כתב עוד בשם הרשב"א דהכי פריך מדקתני ע"מ שמעשר ראשון שלי ולא קתני ע"מ שתתן לי את המעשר, ש"מ האי לאו תנאה קמתנה אלא שיורא הוא דקמשייר וכו' ע"ש, והלכך כיון שאין ארם מקנה דשלב"ל ה"נ א"א משייר דבר שלא בא לעולם, וא"כ אפשר דהכי נמי מפרש הרמב"ם ולא קשה לפ"ז מידי, והנה לכאורה משמע בב"מ (דף נ"א) דלרב דס"ל האומר לחבירו ע"מ שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה, לית ליה החילוק בין ודאי עקר למי יאמר דעקר ואנן פסקינן כרב, אבל נראה דדוקא בתנאי דלהבא דבשעת התנאי אי אפשר לדעת אם ודאי יעקור מש"כ בתורה מודה רב דאין זה מתנה עמש"כ בתורה, אבל בתנאי דלשעבר כמו באונאה אית ליה לרב דהוה מתנה עמש"כ בתורה אע"ג דלא ודאי דעקר, אולם לא הבינותי מה הוצרך הנתיבות לסברא זו דמי יאמר דעקר, דהא הוא ז"ל הקדים שדעת הרמב"ם כהריטב"א דתנאי דממילא לכו"ע לא הוה תנאי רק שיור, ומה שאמרו בחולין (דף קל"ד) ומר סבר ע"מ לאו שיור הוא הכונה דלאו שיור הוא בגוף המתנות שישארו של מוכר, אלא גוף המתנות הם של הלוקח רק שהמוכר שייר לו זכות שיתן הוא המתנות למי שירצה, וא"כ במעשרות דפריך הש"ס והא א"א מקנה דשלב"ל וה"ה שאינו יכול לשייר דשלב"ל, ומשני הש"ס דשיורא משייר מקום המעשר, וע"כ דהכונה דאע"ג דקיי"ל דאדם מוציא דבריו לבטלה כדאיתא בערכין (דף ה' ע"א) ע"ש, הכא ירדו חז"ל לסוף דעתו של מוכר ששייר לעצמו מקום המעשר, וא"כ ע"כ שייר גוף המעשר שיהיה שלו, דאין לומר ששייר לעצמו רק הזכות לנתינת המעשר וממילא כיון שהוא כהן יקחם לעצמו אבל גוף המעשר יהיה של הלוקח, שא"כ איך שייר לעצמו מקום בקרקע מה ענין מקום גידול המעשר לזכות נתינת המעשר, וע"כ דבדבר שלב"ל כמעשר שיורא שייר מקום המעשר ולכו"ע גוף המעשר שיהיה שלו: