תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעג

התוס' בעצמם, ולפ"ז צ"ל דהא דאיתא בגמ' דלמעט דם מפגול לא צריך קרא לפי שהוא עצמו מתיר, אע"ג דמיירי גם מדם התמצית מ"מ שם דם חד הוא, וכמו שדם הנפש אתמעט מכל הני ה"נ גם דם התמצית בכלל ודו"ק בזה היטב. גבורת ארי ליומא

תוס' ד"ה כל הראוי למזבח וכו' אבל אין ראוין למזבח שהרי הקרב והכרעים אין רוחצין אלא באמת המים עכ"ל, אין אני יודע מנ"ל זה והרי במשכן במדבר ודאי לא היה אמת המים ובבי"ר נמי אפשר שלא היה אמת המים וצ"ע, והנה בדברי הימים (ב' ד' ו') כתיב ויעש כיורים עשרה ויתן חמשה מימין וחמשה משמאל לרחצה בהם את מעשה העולה ידיחו בם, ופירש שם בפירוש המיוחס לרש"י והוא באמת מתלמידי ר' סעדיה גאון ז"ל כמש"כ התוס' יומא דף ט' ע"א סד"ה ולא בזה"ל לרחצה בהם קידוש ידים ורגלים. את מעשה העולה ידיחו בם מן מימי הכיור ידיחו קרבי העולה, ודוקא עולה אבל שלמים לא שהוא נאכל לבעלים בכל העיר, הכיורים היו לקידוש והים לטבילה עכ"ל, וא"כ הרי מפורש בקרא דמותר לרחוץ הקרבים והכרעים במים שנתקדשו בכיורים וזהו דלא כהתוס' כאן, ובאמת מפורש בזבחים דף כ"ב דמים קדושים אסורין להדחת הקרבים והכרעים משום שיש להם שם לווי, אך כשנתבונן בדבר נראה שדברי המפרש האלה בדברי הימים תמוהין מאוד בלאו"ה, שהרי כיור שראוי לקדש ממנו ידים ורגלים של כהנים כלי שרת הוא ומימיו נפסלין בלינה, אלא שהיו משקעין הכיור בים שעשה שלמה שהיה נמשך ממעין ולא ופסל בלינה, עיין בפי' ר"ח הנדפס בש"ס דווילנא ביומא (דף ל"ז) ובתוס' ישנים שם ד"ה דהוה משקעין וזה קאי ודאי על בית ראשון דבבית שני לא היה ים של שלמה כלל, והיו משקעין אז הכיור בבאר הגולה ואין כאן המקום להאריך בזה, ואם היו העשרה כיורים כשרין לקידוש שהיו כלי שרת א"כ הוצרכו לשקען כולן בים של שלמה שלא יפסלו מימיהן בלינה, וזה אי אפשר כלל שהרי ים של שלמה היה עגול עשר אמות רחבו וחמש אמות קומתו (מלכים א' ז' כ"ג), והרי הכיורות כל כיור רחבו וארכו ארבע באמה ושלש אמות קומתה (מלכים שם ז' כ"ז), וא"כ אי אפשר להשקיע בים רק שלש כיורים מלבד כיור של משה, ומה נעשה א"כ עם יתר שבעה הכיורות שלא יפסלו בלינה אתמהה, ולכן נראה דהעיקר כדפירש"י שם במלכים (א' ז' ל"ח) בשם רבו דהעשרה כיורים הן הן הסירות כד"א ככיור אש בעצים (זכריה י"ב) וכן והכה בכיור (שמואל א' ב') עכ"ל, ואין זה כיורים מה שלועזים האנדפאס אלא מה שלועזים קעסיל ולא היו כלי שרת כלל ומים שבהן לא נתקדשו כלל, ובהם היו באמת מדיחין הקרב והכרעים של קרבנות בבית ראשון במקום אמת המים שבבית שני ודו"ק גם מש"כ המפרש בדה"י שם דלהכי נקט קרא עולה משום דשלמים אין להדיחן בעזרה הואיל והן נאכלים לבעלים בכל העיר אינו מספיק כלל, דאכתי תקשי למה נקט רק עולה הרי חטאות ואשמות נמי נאכלין בעזרה דוקא והדחתן ע"כ בעזרה היה, ואפי' פסח שנאכל בכל העיר לבעלים מפורש במשנה דפסחים דכשחל ערב פסח בשבת מדיח הקרבים בעזרה, אבל הא דנקט קרא התם רק עולה הוא משום דבתורה הקרב והכרעים ירחץ במים רק בעולה כתיב מפורש וכל זה לענ"ד ברור ואמנם אפי' אם היו ראוין להדחת הקרב והכרעים נמי אין זה ראוי למזבח

דף י"ג ע"א במשנה ולד המעושרת וכו' ולד מוקדשין וכו' ואחרים מתנדבין כן. להבנת המשנה ומפרשיה הנני מוכרח להאריך קצת, דהנה זה ברור דמה שאסרה תורה גיזה וחלב מבהמת קדשים, אין זה מטעם עבודה בקרשים, לא מבעי חלב דאסור אפי' חלב הנוטף מדדיה מעצמן בלי חליבה כהא דתנן בפרק במה בהמה העזים יוצאות צרורות ע"ש נמי אסור בהקדש, ומעשה החליבה הרי לא אסרה תורה כלל בקרא דבשר ולא חלב כמו שהוכיחו התוס' בבכורות (דף כ"ה ע"ב) ד"ה שער בכור ע"ש, אלא אפי' איסור גיזה דהתורה אסרה לנו מעשה הגזיזה בעצמה כמש"כ התוס' בבכורות שם ובמכילתין לעיל (דף י"ב ע"ב) מ"מ ברור דהאיסור לאו מטעם עבודה היא אב"א קרא ואב"א סברא, אב"א קרא דאי ס"ד דבגזיזה יש עבודה להנגזז למ"ל קרא דלא תגוז בכור צאנך, כיון דכתיב מעיקרא לא תעבוד בבכור שורך הרי גיזה בכלל עבודה, ואב"א סברא דודאי מצד השכל אין בגזיזה שום עבודה להנגזז, ובמכות (דף כ' ע"ב) אהא דאמר דגם הניקף לוקה אלאו דלא תקיפו, קמתמה הש"ס מאן דאכיל תמרי בארבילי לוקה הא לא עביד שום מעשה, דא"ל מני ר' יהודא היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, הרי להדיא דגם מצד הסברא אין בגזיזה שום עבודה להנגזז, גם בירושלמי דע"ז (פ"א ה"ו) פריך בכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה למה בהמה גסה יש בה חיוב חטאת, ופריך ובהמה דקה אין בה חיוב חטאת ואינו חולב ואינו גוזז, ומשני אמרי תמן היא מתחייבת ברם הכא הוא מתחייב עכ"ל הירושלמי, הרי מבואר גם בירושלמי הזה דבגזיזה וחליבה אין הבהמה עושה שום עבודה, ותו דאם איתא דגיזה אסורה משום עבודה צריכה ודאי להיות אסורה גם אם הקדישה חוץ מגיזותיה כמובן, ובחולין (דף קל"ה ע"א) מפורש דאי לאו משום דפשטה קדושה בכולה היתה מותרת בגיזה, וע"פ ההקדמה הזאת תמהתי בחידושי להרמב"ם פ"א מה' מעילה על המרדכי פרק כ"א דשבת שכתב דגיזה וחליבה בקדשים היא משום עבודה ע"ש וצ"ע

ועתה נבוא בעזהי"ת למשנתינו דרש"י ורגמ"ה פירשו דמיירי שהולד הוא חולין, ואחרים מתנדבין כן היינו שמתנין שהחלב לא יהיה קדוש, אבל קשה דמאי מהני התנאי הרי מפורש בחולין שם דבקדוה"ג לא מהני תנאי דפשטה קדושה בכולה, והתוס' כאן ד"ה אתיא העברה האריכו וכתבו דמיירי שהולד ג"כ קדוש, ובפיהמ"ש להרמב"ם כאן כתב וז"ל כבר ידעת שמע"ש הקדש ולפיכך אם היתה נקבה מועלין בחלבה וכו' לפי שאינו מותר לינוק חלבה לפי שנתנו אותו כאלו היא עבודה וגיזה שאינו מותר בהקדש כמו שנתבאר בבכורות עכ"ל, ביאור דבריו לענ"ד הוא דגם הרמב"ם מפרש כהתוס' דבולד הקדש מיירי והאיסור להניק הולד הוא משום דחליבה ויניקה מכחיש להאם. משו"ה כמו שאסור גיזה ועבודה בקדשי בדה"ב מדרבנן משום כחשא כמבואר בבכורות (דף י"ד ע"א) דאסור מדרבנן ודחי דהאיסור הוא משום דמחלף בקדה"ג, ואין זה רק דיחוי אבל העיקר הוא דהאיסור דרבנן הוא משום כחש כמבואר ר"פ ראשית הגז ע"ש וקצרתי, ה"נ אסור חליבה ויניקה בקדשי מזבח מדרבנן משום כחשי, ובפי' קדמון הנדפס מכ"י בדפוס ווילנא מביא תחילה כפי' רש"י ורגמ"ה ואח"כ מביא כפיהמ"ש להרמב"ם ז"ל בזה"ל, ואיכא נמי משום לא תעבוד בקדשים שמכחיש לקדשים עכ"ל, דייק ולא כתב משום לא תעבוד בבכור שורך דאינו ענין ליניקה וחליבה ללאו דעבודה, אלא משום לא תעבוד בקדשים שמכחיש לקדשים שהוא רק איסור דרבנן, וכן הרע"ב במשניות הביא פיהמ"ש להרמב"ם וכתב להדיא בלשונו שהוא מדרבנן, והתוי"ט שם הקשה שהרי הוא מה"ת ונשאר בקושיא ולדברינו אין כאן קושיא כלל