תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעב

ומשו"ה מועלין בו בדם הקזה שבא מה"ת, א"כ ה"ה מאי דממעטינן מהאי קרא דם שבשלו דמשום דלא חזי לכפרה אינו עובר עליו, נמי לא ממעטינן אלא דם שחיטה דמיירי ביה קרא דיכפר אבל דם מן החי אע"פ שבשלו עובר עליו, כיון דלא איירי האי קרא בדם מה"ח, וכמו שבדם מה"ח יש מעילה ה"נ דם מה"ח שבשלו עובר עליו זהו יסוד חידושו בקונטרס זה, ועפ"ז הוא הולך ומתרץ קושיות רבות שהקשו האחרונים על האי כללא דדם שבשלו אינו עובר עליו, כמו קושית הגאון ר' אלעזר לאנדא בנו"ב חיו"ד סי' ל"ו ועוד רבות כאלה בחריפות עצום ע"ש באריכות דבריו ובאמת שהוא דבר חכמה, אבל מ"מ לקושטא דמילתא לענ"ד קשה הדבר להאמר, חדא דא"כ הו"ל לזעירי לומר בהדיא דם שחיטה שבשלו אינו עובר עליו דאמורא צריך לפרש דבריו, ותו דא"כ כשמותיב עליו אביי שם מברייתא דקתני הקפה את הדם ואכלו וכו' חייב ונדחק מאוד לתרץ דבהקפה בחמה מיירי, וקשה דא"כ חי הוא ואמאי חייב אחלב הרי האוכל חלב חי פטור, וע"כ לומר דברייתא לצדדין קתני הקפה את הדם בחמה ואת החלב באור, כמש"כ התוס' בפסחים, (דף כ"ד ע"ב) וזהו ודאי דוחק גדול, טפי הו"ל לשנויי דברייתא בדם הקזה איירי משו"ה חייב אף אם הקפהו באור ואכלו, אלא ע"כ דלזעירי דם שבשלו אפי' אם הדם הוא מה"ח נמי פטור, וענין מעילה שאני דמחיים דם ובשר חד מילתא היא וחשוב הדם כגופה של בהמה לענין מעילה, משא"כ לענין איסור דם אין חילוק בין דם מה"ח לדם מן השחוטה ואכמ"ל יותר בענין זה, אך אזכיר כאן מה שלפי דברינו תירצתי בפשוטו קושית הגרע"א בגליון הש"ס זבחים (דף מ"ה ע"ב) בתוס' ד"ה אבל עצים וכו', שהקשו שם למ"ד אין איסור חל על איסור בקדשים אפי' באיסור בת אחת, א"כ למ"ל קרא דכי הדם הוא בנפש יכפר למעוטי דם מנותר וטומאה הא בלאו"ה אין איסור נו"ט חל על איסור דם, והקשה בגה"ש הא קיי"ל דדם שבשלו אינו עובר עליו וא"כ אצטריך קרא למעט מנותר וטומאה דם קדשים שבשלו, ולדברינו אי אפשר כלל לומר כן דקרא אתי למעט דם שבשלו מנותר וטומאה, דהרי קרא בדם הראוי לכפרה דוקא איירי ודרשינן לכפרה נתתיו ולא לנותר וטומאה עיין בתוס' יומא (דף ס' ע"א) מש"כ שם בזה, וא"כ הרי אין מקום כלל לומר דבדם שבשלו שאינו ראוי לכפרה איירי קרא דממעט מאיסור נותר וטומאה, ובקונטרס מיוחד על אודות דם שבשלו בכלל הארכתי בזה

גמ' מסייע ליה לר"א דאמר ר"א כל מקום שאמרו חכמים קדוש ואינו קדוש דמיו יפלו ללשכה פירוש שהגזבר מוכרן והדמים יפלו ללשכה כמש"כ כאן התוס' וכן פוסק הרמב"ם, נמצא דאע"ג דבהן עצמן ליכא מעילה מ"מ כשמכרן ונפלו דמיהן ללשכה מועלין שפיר בהדמים, אבל אין למדין מן הכללות דהרי דישון מזבח הפנימי והמנורה תנן לעיל דאין נהנין ולא מועלין ומ"מ ודאי שהגזבר אינו מוכרן דהא הם אסורין בהנאה ואינן תופסין את דמיהן כדאיתא בירושלמי יומא פ"ב ה"ב, ובזה תבין היטב דברי הירושלמי יומא פ"ה ה"ו דמביא דברי ר"א אלה ומחלק כמו שכתבנו, ודברי הפ"מ שם וכן גם דברי הרידב"ז שם אינם מדוקדקים כלל, ועיין ירושלמי נדרים פ"א ה"ג ואני הנני מעורר שיש לפלפל הרבה בזה ועיין בתוס' יומא דף נ"ט ע"ב: עכ"פ כל אלה ששנינו בפרקין דלא נהנין ולא מועלין חוץ מאחדים היוצאין מן הכלל, בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים וכיוצא בהן גזבר מוכרן ונותן הדמים ללשכה וכיון שהם בלשכה מועלין בהן מה"ת אפי' לשיטת הרמב"ן דבעינן למעילה אדם המקדיש. דמעשי הגזבר שמכניס הדמים ללשכה לא גרע ודאי ממקדיש בפה דמעשה עדיף מדיבור וזכור זה שהוא כלל גדול בדיני מעילה

במשנה חלב המוקדשין וכו' לא נהנין ולא מועלין, הא דבמשנה דע"ז (דף כ"ט ע"ב) מוכי דחלב שבקיבה הוא כפירשא בעלמא מהא דקיבת עולה החמורה מקיבת נבלה מ"מ אין מועלין בו, וע"ש דף ל"ה רע"א ובפירש"י שם, אע"ג דחלב המוקדשין גם כשאינם פירשא אין בהן מעילה כמפורש כאן, התם הכונה דגם אם יינקה העולה חלב מבהמת קדשי בדה"ב או מחלב בהמה שהקדישה קדושת דמים למזבח דמועלין בהחלב כדאיתא כאן במשנה ובגמ' ומ"מ אין מעילה בקיבתה, וע"כ דהטעם הוא משום דהוה כפירשא בעלמא וזה פשוט

וביצי תורין לא נהנין ולא מועלין, לא מבעיא ביצים גמורות אלא אפי' ביצים המחוברות עוד בגוף התורים, דאיתא בביצה (דף ו' ע"א) דדינם כבשר וע"ש בתוס', וברמב"ם פ"ג ה"ז מה' מאכלות אסורות כתב וז"ל יראה לי שהאוכל ביצי דגים טמאין הנמצאים במיעיהן וכן ביצי עוף הטמא התלויות באשכול שעדיין לא פרשו ונגמרו האוכל אותם כאלו אכל העוף עצמו עכ"ל, אע"ג דשם בהלכה הקודמת פסק דליכא מלקות על ביצי עוף טמא ע"ש, הרי דדין ביצים המחוברות במיעי העוף דין בשר יש להן, מ"מ לענין מעילה אין דינן כבשר ואין מועלין בהן, וה"ה לענין מחשבת פגול דתנן בזבחים (דף ל"ה ע"א) ע"ש בסוגיא דמ"מ לאו גופא דזבחא הם, ועיין תמורה (דף ל"א ע"ב) בתוס' ד"ה ואפי' למ"ד ע"ש

בתוס' ד"ה המקיז דם באותו דיבור אבל דם בהמה חיה דלא חזי לכפרה לא עכ"ל, לכאורה היה אפשר לומר דהא דנתמעט דם ממעילה היינו דוקא בדם הנפש דחזי לכפרה, אבל דם התמצית שאינו ראוי לכפרה לכו"ע כדאיתא בכריתות פרק דם שחיטה, מועלין שפיר דהא לא נתמעט מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה כיון דאינו ראוי לכפרה, ובדם התמצית של הקזה שאין הנפש תלוי בו באותו דם קאמר דמועלין בו כגון ראשון ואחרון דאינו חייב עליו כרת לרבנן דר"י לריו"ח כדאית ליה ולר"ל כדאית ליה בכריתות שם ע"ש, והרי כן משמע שיטפא דלישנא בסוגיא דתלתא קראי בדם למ"ל חד למעוטי מנותר וחד מטומאה וחד ממעילה, אבל למעוטי מפגול לא צריך לפי שהדם עצמו מתיר הוא, משמע דמיירי רק בדם הנפש דדם התמצית ודאי לאו מתיר הוא דהא אינו ראוי לכפרה ולהתיר, ודם הנפש לחוד נתמעט ממעילה ומנותר וטומאה ופגול, אבל דם התמצית לא נתמעט מכל הני וכן לא נתמעט ממעילה, ומשו"ה מועלין בדם הקזה כלומר בדם התמצית דהקזה, אבל אם נתבונן היטב אי אפשר לומר כן דהרי הסוגיא לעיל אזלי על הקושיא דפריך מי איכא מידי דמעיקרא אין בה מעילה ולבסוף אית בה מעילה, ומקשה והא איכא דם דמעיקרא אין בה מעילה ולבסוף יש בה מעילה, וע"ז משני התם מעיקרא נמי אית בה מעילה דא"ר המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו. הרי דבאותו דם דלבסוף לאחר שיצא לנחל קדרון מועלין בו באותו דם גופא קאמר דבתחילה ע"י הקזה מועלין בו, והדם שיוצא לנחל קדרון הרי הוא שירי הדם של כפרה וזריקה לא דם התמצית ומ"מ ע"י הקזה מועלין בו, דאי בתרי מיני דמים מיירי הא בדם התמצית והא בדם הנפש, מאי מייתי ראיה מהא דמועלין בו בתחילה משו"ה מועלין בו נמי בסוף, הא אין ענין דם זה לדם זה דהאי דם לחוד והאי דם לחוד, אלא ודאי דבחד דם מיירי בדם הנפש וא"כ ע"כ לתרץ קושית התוס' כמו שתירצו