תקנת עזרא (מעילה תנינא) קעא

הש"ס כיון דאין מום פוסל בעופות אין לעוף פדיון, יתבאר לך דגם המקשן ידע דאין לעוף פדיון והתרצן חידש לו עוד ענין אחר וא"כ א"ש ולא קשה מידי ודו"ק ואין להקשות הרי אמרינן בפסחים (דף כ"ט) האוכל חמץ של הקדש במועד מעל ויש אומרים לא מעל, ומפרש התם דמ"ד מעל ס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי וחמץ במועד אע"ג דעתה אינו שוה כלום, מ"מ כיון דאחר המועד יהיה שוה ממון גם במועד כממון דמי, וא"כ הרי ר"ש ס"ל בב"מ (דף נ"ח) דדבר הגורם לממון כממון דמי, ונימא דמשו"ה ס"ל ג"כ הכא דתורים שלא הגיע זמנם מועלים בהם, דאע"ג דהשתא לא חזו מ"מ כיון דאחר שיגיע זמנם יהיו ראוין מועלין בהם. גם עתה, ולמ"ל להש"ס כאן אליבא דר"ש לטעמא דהיה ר"ש אומר כל הראוי לאחר זמן וכו' הרי הוא בל"ת, דבאמת לא קשה מידי דהרי תורין מועלין בהן גם אם ע"י ההנאה אינו פוסל אותם לקרבן אחר שיגיע זמנם, כגון שתלש מהן נוצות שאינו מגרע בזה כשרותן כלל עיין לעיל ריש פרק חטאת העוף בדברינו ברש"י שם, ואטו התולש מחטאת בהמה דתנן לקמן (דף י"ט ע"ב) במתניתין ופירש"י שתלש ממנה צמר פוסלה בזה למזבח הרי ודאי דלא פסלה, כמפורש בירושלמי פסחים (פ"ט ה"ה) תני בן בג בג אומר שה תמים אין גיזה תמימה ע"ש וזה פשוט ומ"מ מעל, וה"ה חטאת העוף או עולת העוף שתלש ממנה נוצות או הנאה אחרת כיוצא ומ"מ מעל לר"ש, אע"ג דלא הגיע זמנם של התורין עדיין והרי אין כאן שום דבר הגורם לממון כלל שהרי לא הפסיד להקדש, והאוכל חמץ במועד שאני שהרי הפסיד להקדש שלאחר המועד לא יהיה עוד החמץ בעולם משו"ה הוה שפיר גורם לממון, ועיין בקצוה"ח סי' שפ"ו ויש להאריך בדבריו הרבה אבל כאן די בזה הערה

אלא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן, המפרש ורגמ"ה מפרשים דהקושיא היא למה לא ימעלו בתורין שלה"ג זמנם, מ"ש ממחוסר זמן שנכנס לדיר להתעשר כדאיתא בבכורות. ובפשוטו הוא תמוה דהתם בבכורות אמר כן רק אליבא דר"ש וכן הביא כאן בפירגמ"ה, אבל רבנן פליגי עליה וס"ל דמחוסר זמן אינו נכנס לדיר להתעשר וא"כ מאי פריך כאן אדרבנן דר"ש, וצריך לדחוק דעיקר הקושיא היא לא מהא דנכנס לדיר להתעשר אלא מהא דקדוש גם לפני זמנו, וכן באמת משמע מאריכות לשון פירוש רגמ"ה עיין עליו, וראיתי שבפירוש קדמון הנדפס בדפוס ווילנא מכ"י מפרש הקושיא על רבנן להיפך דאמאי לא נהנין בהן מדרבנן מ"ש ממחוסר זמן דלרבנן אינו קדוש כלל וא"כ הו"ל להיות מותר בהנאה גם מררבנן, אבל פירוש זה מוקשה עוד יותר דבאמת רבנן מודו דקדוש לפני זמנו רק דקריב אחר זמנו, וגם לפ"ז תירוץ הש"ס אינו מובן וצ"ע

דאין לעוף פדיון, הטעם דאין לעוף פדיון נראה ממנחות (דף ק"א ע"א) משום דעופות קדושת הגוף נינהו, ואע"ג דבהמה נמי משנתקדשה בפה קדשה קדוה"ג, מ"מ עדיין אין קדושתה גמורה שהרי עדיין היא צריכה קדושת כלי בקבלת הדם, וגם סכין של שחיטה יש דס"ל שהיא כלי שרת עיין בתוס' ריש פרק איזהו מקומן ובשאר מקומות, משו"ה כשהוממה שפיר יש לה פדיון, אבל עוף שכל מעשיה ביד ואינה טעונה שום קידוש כלי הו"ל גבה קדושת פה כקדושת כלי בבהמה, דוגמא דאיתא בפסחים (דף ל"ד ע"ב) ענבים קאמרת הכא בענבים של תרומה עסקינן דקדושת פה דידהו כקדושת כלי דמי, אבל מי החג דבעו כלי לא עבוד רבנן מעלה ע"ש, וכמשנה דמנחות (דף ק' ע"ב) המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשן בכלי יש להם פדיון משקדשו בכלי אין להם פדיון, ובגמ' שם איתא דמכלי שרת לא אשכחן דמפריק, וזהו עומק כונת רש"י במנחות שם עופות קדוה"ג נינהו דהן עצמן קרבין ואין צריכין קדושת כלי עכ"ל אמנם דבזבחים (דף צ"ב ע"ב) בעי ר' אבין חטאת העוף שהכניס דמה בצוארה בפנים מהו, צוארה ככלי שרת דמיא ומפסיל או כצואר בהמה דמיא ע"ש, הרי דיש סברא דצואר העוף הוא ככלי שרת, אבל מ"מ אין זה עני לנידון דידן לומר דמחיים עדיין חסר לה איזה קדושת כלי כלומר צואר העוף, דהכונה התם היא רק דכיון דדם עוף לא הוזקק לקבלה בכלי אפשר שאם הכניסה נפסל הדם כאלו הכניס הדם בכלי, אלא דמחיים ליכא עדיין שם דם כלל, אבל לאחר מליקה כיון דיש כבר על הדם שם דם וקידוש כלי שרת לא הוזקק לה, אפשר דאם הכניסו לפנים קודם הזאה שפיר נפסל, ועיין בזבחים (דף מ"ח ע"ב) דתניא יכול יהא בן עוף טעון צפין, ודין הוא ומה בן צאן וכו' מה לבן צאן שכן קבע לו כלי וברש"י שם, ועיין בספרא פ' ויקרא דיבורא דחובה פי"ח ברייתא ה' ובספרא פ' בחוקותי פ"ד ברייתא ה' ובתוי"ט במנחות פי"ב משנה א' מש"כ שם על הרמב"ם ואכמ"ל בזה יותר

ברש"י ד"ה יצאו מידי מעילה דבר תורה וכו' וקדושת דמים נמי לית בהו דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים עכ"ל, וכלשון הזה כתב המפרש ורגמ"ה גם לעיל (דף ב' ע"א) ע"ש, ולכאורה משמע דאם היה הדין דפודין את הקדשים להאכילן לכלבים היה מותר לפדותן ש דאין בהם מום וע"כ לומר דהמיתה עצמה אין לך מו גדול מזה, וכן מוכח מתוס' בכורות (דף ל"ד) ד"ה אילימא שכתבו דאחוזת דם כיון דא"א לה לחיות הוה מה"ת מום גמור, היינו דמיתה גופא הוה מום, ובחולין (דף ל"ז) תוס' ד"ה ומה ז"ל נבלה נמי מתסרא כיון דמיתה אין לך חסרון גדול מזה עכ"ל ע"ש היינו דמיתה הוה מום וא"כ מצינו בראשונים הסוברים כהתו"ח שכתב כן ובחנם השיג עליו לפ"ז בהגהות מצפה איתן בשבועות (דף י"א ע"ב) מהתוס' בב"ק (דף ע"ו) ד"ה שחיטה שכתבו דהמיתה לא הוה מום שהרי לפניך שיש ראשונים דסברי כהתו"ח, ומ"מ הא ודאי דהמפרש ורגמ"ה לרוחא דמילתא כתבו הכא, דהרי כאן אליבא דריו"ח קיימינן ואיהו הא ס"ל להדיא במס' תמורה דקדשי מזבח נמי בעו העמדה והערכה, וא"כ כשמתו אפי' אם היו פודין את הקדשים להאכילן לכלב ים, הרי אי אפשר בהם פדייה משום דאי אפשר להעמידן ולהעריכן, ועיין בדברינו לקמן (דף ט"ו ע"א) בתוס' ד"ה ואפילו

ע"ב דאמר רב המקיז דם לבהק"ד אסור בהנאה ומועלין בו. בתוס' כאן ד"ה המקיז דם הקשו דהרי ממעטינן דם ממעילה מלכפר לכפרה נתתיו ולא למעילה, ותירצו דהנ"מ בדם שחיטה דחזיא לכפרה אבל דם בהמה בחייה דלא חזיא לכפרה לא נתמעט ממעילה עכ"ד, וכ"כ גם בזבחים (דף מ"ו ע"א) ובחולין (דף קי"ז ע"א) ע"ש, והנה ע"פ יסוד הזה ראיתי בשדי חמד ערך דם בצים שבשלו שהביא קונטרס גדול מהג"מ ר' יצחק שלמה יואל שליט"א שחידש, דהא דדם שבשלו אינו עובר עליו כזעירא אר"ח במנחות (דף כ"א ע"א) והרי הטעם הוא גם בזה משום דענין איסור דם בעינן שכיוצא בזה יהיה ראוי לכפרה, כמש"כ הרלב"ח הובאו דבריו בכסא דהרסנא סי' ל"ד וכנראה בכריתות (דף ד' ע"ב ודף כ"ב ע"א) ע"ש, וכיון דהאי קרא דכי הדם בנפש יכפר לא איירי רק בדם שחיטה הראוי לכפרה, אבל בדם מה"ח דלא חזי לכפרה לא מיירי האי קרא