תקנת עזרא (מעילה תנינא) קסט

נשרפין רק ביום, ונראה דבזה פליגי הר"ר יוסף מארץ ישראל עם היש מפרשים שבתוס' קדושין (דף ל"א ע"א) ד"ה מעקה אבדה ושה"ק שכתבו וז"ל, תימה לרבי בכל הני כתיב לאו [ולמ"ל לומר דנשים חייבות בהן משום דהוו מצ"ע שלא הזמן גרמא] וכו', ויש מפרשים דמ"מ איכא נפקותא כשיהיה לאשה לקיים מצ"ע דאי הוה אמינא דנשים פטורות מעשה דלאו זמן גרמא, כמו כן יהיו פטורות מן הלאווין דאיכא למימר אתי עשה ודחי ל"ת, אבל כשהן חייבות בעשה דלאו זמג"ר אז לא יבוא עשה אחר וידחנו דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, אך הקשה הר"ר יוסף מארץ ישראל על פירוש זה א"כ גבי אין מדליקין בשמן שרפה ביו"ט משום דיו"ט עשה ול"ת ושרפת קדשים אינה אלא עשה, אשה דאינה חייבת בעשה דיו"ט דהוה זמן גרמא וכי תוכל להדליק בשמן שרפה ביו"ט וכו' עכ"ל, וידוע התמיה דמאי מקשה הר"ר יוסף דשרפת קדשים הרי נמי מצ"ע שהזמן גרמא הוא דליתה בלילה ונשים פטורות ממנה, אע"כ דהר"ר יוסף מא"י באמת ס"ל דרק נותר ופגול אין נשרפין בלילה אבל שארי קדשים פסולין נשרפין גם בלילה, משו"ה הקשה שפיר משאר פסולי המוקדשין כקדשים שנטמאו וכיוצא בה דיהיה מותר לנשים לשורפם ביו"ט דכיון דנשרפין בלילה הו"ל מצ"ע שלא הזמן גרמא, והיש מפרשים ס"ל דכל פסולי הקדשים אינן נשרפין אלא ביום כנותר ופגול ומשו"ה לא אכפת להו קושית הר"ר יוסף מא"י דלשיטתם לא קשה מידי, ועיין בשעה"מ פ"ח ה"א מה' עכו"ם ע"ש שאינו בידי עתה לראות מש"כ בענין זה ועכ"פ מה שכתבנו כאן הוא לענ"ד נכון, וא"כ להסוברים דבשר קדק"ד שנטמא נשרף גם בלילה ע"כ דגם זר מותר לשרפם, דהרי אמרינן ביומא (דף כ"ז ע"ב) מתקיף לה ר' זירא מי איכא מידי דכשר בלילה ובעי כהן, ואמת דלפמש"כ התוס' ישנים שם דרק לענין חיוב מיתה בזר איירי שם אין דברינו מוכרחין, אבל מ"מ מנין לנו עכ"פ דבעינן לשרפת קדשים טמאים כהן אפי' לכתחילה וכעת צ"ע, שבתי וראיתי שהדבר מפורש ברמב"ם פ"ו ה"ה מה' מעשה"ק שז"ל שם ושרפת כל הנשרפין כשרה בזר ובלילה עכ"ל, ופלא על הנו"ב בתשובתו הנ"ל שלא הביא גם הרמב"ם הזה המפורש עכ"פ מוכרח בבירור שלא היה רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל גורס כאן מצות שרפה לכהנים אלא מצות שרפה לחוד ולענ"ד זה ברור

ברש"י ד"ה אין חייבין עליהן וכו' דנותר יליף קודש קודש מפגול וטמא יליף חילול חילול מנותר עכ"ל וכ"כ בפירגמ"ה, ותמוה דבגמ' כאן ובזבחים שם מבואר להיפך דבטומאה יש קרא דאשר יקריב עד שיקריב את מתיריו אינו חייב ונותר יליף מטומאה בגמ' וברש"י ורגמ"ה סוף פרקין, וכבר עמד ע"ו בתוס' רע"א כאן במשניות, וע"כ דלהמפרש ורגמ"ה היה להם איזה גירסא אחרת בזבחים שם, והא דבעינן בטומאה קרא דאשר יקריבו ולא סגי בקרא דכל טהור יאכל בשר הניתר לטהורין חייבין עליו משום טומאה ושאינו ניתר עדיין לטהורין אין חייבין עליו משום טומאה כבמנחות (דף כ"ה ע"ב) כבר תירצו זה התוס' בזבחים (דף מ"ו ע"ב) ד"ה אחת לכלל, ובזבחים (דף מ"ה ע"ב) בשמ"ק אות ז' הקשה ג"כ קושיא זו ותירץ בשם מהר"פ דהכא מיירי באכילת גבוה והתם מיירי באכילת הדיוט עכ"ל ע"ש, ומש"כ כאן בהגהות הרש"ש בזה"ל ועיי"ש בזבחים בתוס' ד"ה יש לו מתירין דמאשר יקרב לא ילפינן לדבר שיל"מ עכ"ל הוא פלא שלא נמצא שם כן בתוס'

בתוס' ד"ה רישא ר"ש וסיפא רבנן בסוף הדיבור אבל הכא דמוסיף הוא על דמי חטאת ילכו לים המלח עכ"ל, בהגהות הרש"ש הקשה על דבריהם דהרי גם שם במשנה קתני יביא משניהם ע"ש, ואפשר לומר דהתם שאני דאין חיוב להביא משניהם, רק שלא יצטרכו לילך לים המלח מביא משניהם, אבל כאן מן הדין הוא כן דבתחילתו הופרשו כולן להביא בכל המעות חטאת ודו"ק: פרק שלישי

ע"ב ברש"י דיה ולד חטאת וכו' והנך ג' מתות לעולם בין לפני כפרה בין לאחר כפרה עכ"ל, עיין בפירוש קדמון לא נודע למי הנדפס בש"ס דווילנא שכתב. דהטעם דולד חטאת מתה משום דאין אדם מתכפר בשבח הקדש עכ"ד, ובעיני הדברים צ"ע עיין בתוס' מנחות (דף פ' ע"א) ד"ה מאי קמ"ל, וגם מש"כ רש"י כאן דלהכי תמורת חטאת מתה שהרי באה בעבירה דלא ימיר כתיב עכ"ל, וכ"כ גם בפי' קדמון הנ"ל וביאר יותר שהקשה דהרי תמורת עולה ושלמים נמי באין בעבירה ומ"מ קריבין, ותירץ דשאני עולה ושלמים שאינן באין לכפרה עכ"ד, וכמדומה לי שגם הרב מלאכת שלמה כ"כ כאן או בתמורה במשנה זו ואין לי עתה ספר זה לעיין בו, ולענ"ד דבריהם תמוהין כאן מאוד דכל דבריהם אלה שייכים שפיר בתמורה (דף כ' ע"ב) בגמ' וברש"י ותוס' שם ד"ה שאין אדם מתכפר וכו' לענין ולד תמורת אשם ע"ש, אבל כאן דאיירינן גבי תמורת חטאת הרי אין לנו צורך לכל זה שהרי חמש חטאות המתות הם הלכה לממ"ס וצע"ג ועיין מש"כ בזה בספרי תקנת השבים סי' צ"א

דף י"א ע"א במשנה יצא לנחל קדרון מועלין בו, בפירוש קדמון הנדפס בש"ס דווילנא כתב וז"ל, יצא לנחל קדרון מועלין בו משום דחזר לקדושתו הראשונה שהיתה לו קודם שנשחטה כדאמרינן בגמ' המקיז דם לבהמת קדשים מועלין בו עכ"ל, ולקמן ע"ב כתב וז"ל אפי' תימא כראב"צ אתיא מתניתין דקתני אין מועלין בנסכים, והנ"מ קודם שירדו לשיתין אבל לאחר שירדו לשיתין לא משום דאקלטו קדושה מקרקעותיו של שיתין, דמתניתין דקתני גבי הדם דלאחר זריקה אין מועלין בו ויצא לנחק"ד מועלין בו, ובתחילה קודם שנשחטה מועלין בדם הקזה וה"נ בהנך נסכים וכו' עכ"ל, וכמה תמוהין דבריו לענ"ד חדא דהא דיש מעילה בדם קודם שחיטה לאו משום דם הוא אלא משום דאז גם הדם דין בשר יש לו והוה כגופה של הבהמה, כמש"כ לקמן (דף י"ב רע"ב) בפירש"י ורגמ"ה, ותו דא"כ דמטעם דחוזר לקדושתו אתינן עלה א"כ איך נמכרין לגננים לזבל הרי קדוה"ג אין לו פדיון, ועוד דלדבריו א"כ דם קדק"ל דמחיים לית בהו מעילה גם כשיצא לנק"ד אין מועלין בו וזה לא שמענו, ומתניתין סתמא קתני דמשמע דדם קדק"ל ודם קדק"ד שווין דמועלין בהן אחר שיצאו לנחק"ד. וגם בעיקר הדבר הרי רק בנסכים שירדו לשיתין שייך לומר שקלטו קדושה מקרקע השיתין, שכרן דוד המע"ה כמו דאיתא בסוכה ובמכות פ"ב והיה בהן קדושה יתירא, כדאמרינן בסוטה (דף ט' ע"א) דדהמע"ה לא שלטו עכו"ם במעשי ידיו שנאמר טבעו בארץ שעריה ע"ש, אבל נחל קדרון איזה מעלה היה בו הרי כתוב מפורש (מלכים ט"ו) וגם את מעכה אמו ויסרה מגבירה אשר עשתה מפלצת לאשרה ויכרות אסא את מפלצתה וישרוף בנחל קדרון, ועוד כתיב (מלכים כ"ג ו') ויצא את האשרה כו' מחוץ לירושלים אל