תקנת עזרא (מעילה תנינא) קסו

לצאת והוה כלא יצא כלל, אבל באימורין דלא שייך האי טעמא אין להתיר אלא מטעם דלפני זריקה עדיין לא קדשי וכדפירש"י, וזה לא שייך אלא בהדר ועיילינהו לפני זריקה אבל באיתנהו אבראי בשעת זריקה הרי נתקדשו בזריקה ונפסלו, אלא דגם באיתנהו אבראי בשעת זריקה יש טעם להתיר משום דזריקה מועלת ליוצא, וכיון דההיתר הוא רק משום דזריקה מועלת ליוצא, ודאי דאינה מועלת רק לשורפו ולמקבעינהו לפגול אבל לא שיוכשר להקטיר, וכן בבשר קדק"ד לא מהני אפי' בהדר עיילינהו לענין שיהא מותר באכילה ור"ל לא ס"ל הסברא דסוף הבשר לצאת להכי אמר סתם דפסול, דמשמע ג"כ בכל ענין אף בהדר ועיילינהו ולא מהני כלל הזריקה, ורצה הש"ס לומר דען כאן לא פליגי אלא בבשר אבל אימורין מודה ריו"ח דפסול בכל ענין, ומשני הש"ס דריו"ח באימורין נמי מכשיר והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפי' בבשר פוסל לגמרי, אבל מ"מ גם לריו"ח לא דמי שריותא דאימורין לשיורתא דבשר, דגבי אימורין ההיתר הוא רק מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו וא"כ אינו מותר רק בהדר ועיילינהו קודם זריקה, אבל אם לא עיילינהו קודם זריקה אין מועיל הזריקה מטעם דזריקה מועלת ליוצא רק למקבעינהו בפגול ולשרפה, אבל טעמא דזריקה מועלת ליוצא לא מהני להקטיר, אבל בבשר דהטעם הוא דסוף הבשר לצאת מותר גם באכילה אף בלא הדר ועיילינהו דדמי כאלו לא יצא כלל

ובזה א"ש מאי דקאמר הש"ס שם לימא כתנאי אימורי קדק"ל וכו' מאי לאו באיתנהו אבראי וכו', ולכאורה אינו מובן דהחילוק בין הדר ועיילינהו ללא הדר ועיילינהו מאן דכר שמיה מעיקרא דקאמר ע"ז לימא כתנאי מאי לאו דבעיילינהו פליגי, ולהאמור א"ש טובא דכלפי מה דאמר ריו"ח דבשר כשר מטעם שסוף הבשר לצאת ובאימורין הרי לא שייך האי טעמא, ואם נימא דגם באימורין מכשיר ריו"ח ע"כ דהוא מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו האימורין, והאי טעמא לא שייך אלא בהדר ועיילינהו קודם זריקה, ומשו"ה קאמר שפיר ע"ז לימא כתנאי אימורי קדק"ל וכו' מאי לאו דבהדר ועיילינהו פליגי וא"ש

ועפ"ז יתיישב גם מה שעמדו התוס' שם אהא דקאמר דגם באימורין פליגי ריו"ח ור"ל והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאדרבה הו"ל לפלוגי באימורין להודיעך כחו דריו"ח שהוא כחא דהתירא, אולם לפי הנ"ל א"ש דהשתא דפליגי בבשר מודיעך ג"כ כחא דהתירא דמכשיר בבשר בכל ענין אף בלא הדר ועיילינהו, משא"כ באימורין אינו מכשיר אלא בהדר ועיילינהו קודם זריקה, אלא דהש"ס קאמר דהשתא דפליגי בבשר מודיעך נמי כחו דר"ל דאפי' בבשר פוסל בכל ענין, וא"כ עתה אשמעינן כח שניהם, משא"כ אי הוה פליגי באימורין לא היה מודיעך אלא כחו דריו"ח אבל לא כחו דר"ל דפוסל גם בבשר, ואולי שזהו גם כונת התוס' דבפשוטו אינו מובן כלל מש"כ והבליעו בנעימה דהוו מצו לפלוגי באימורין והרי היא תמיה עצומה על הגמרא, אלא דהתוס' מפרשי דברי הש"ס דקאמר והא דפליגי בבשר להודיעך כחו דר"ל, דלכאורה מאי קושיא הרי אין ענין פלוגתייהו בבשר לפלוגתייהו באימורין וכנ"ל, כלפי זה כתבו דאפ"ה הוי מצי לפלוגי באימורין להודיעך כחא דהתירא דאפי' באימורין מכשיר ריו"ח בהדר עיילינהו, וע"ז משני הש"ס דעכ"פ השתא דפליגי בבשר קמ"ל נמי כחו דר"ל וידעינן כח שניהם וא"ש הכל

העולה מזה דלריו"ח דקיי"ל כותיה בשר קדק"ל שיצאו אע"ג דלא הדר ועיילינהו לפני זריקה מותר אפי' באכילה מטעם שסוף הבשר לצאת והוי כאלו לא יצא, ואימורי קדק"ל אי הדר עיילינהו נמי כשרים גם להקטיר מטעם דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו, ואם הם בחוץ בשעת זריקה הזריקה מועלת לשרפו ולאקבועיה בפגול אבל לא להקטיר, וכן בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה דקודם זריקה קדשי קדושתן ממילא ואין סופן לצאת אפי' בהדר עיילינהו קודם זריקה מהני הזריקה, רק לשורפו אבל לא לאכילה, ומעתה הן הם דברי הרמב"ם שמתחילה כתב דין בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה, ואח"כ כתב דין בשר קדק"ל שיצאו חוץ לעזרה דאע"ג שלא הוחזרו קודם זריקה כשר אף באכילה מטעם שסופו לצאת, ואח"ז כתב בשר שיצא חוץ למחיצתו היינו קדק"ד חוץ לעזרה וקדק"ל חוץ לירושלים, הזריקה מועלת רק לשורפו אבל לא לאכילה כמש"כ הכ"מ, ואח"כ כתב דין אימורי קדק"ל שיצאו ונזרק הדם כשהם בחוץ לא נפסל הזבח ואם החזירן כלומר קודם זריקה מהני הזריקה גם להקטירן דקודם זריקה עדיין לא קדשי ולא אכפת לן יציאתן, כמו בשר קדק"ל שיצאו חוץ לחומה והחזירו קודם זריקה דמהני הזריקה גם לאכילה, אלא משום דהרמב"ם כולל יחד גם בשר קדק"ד שיצאו חוץ לעזרה כמש"כ הכ"מ ועל שניהם הוא אומר דהזריקה מועלת רק לשרפה ולא לאכילה, היינו דבקדק"ד לא מהני הזריקה לאכילה אפי' אם הדר ועיילינהו לפני זריקה, ובקדק"ל איירי דוקא בלא הדר ועיילינהו וסמך עצמו דממילא נשמע מדכתב גבי אימורי קדק"ל דאם החזירן קודם זריקה מקטירן משום דקודם זריקה עדיין לא נתקדשו, ממילא דה"ה וכ"ש בשר קדק"ל שהחזירן קודם זריקה דמהני הזריקה גם לאכילה דקיל טפי מהקטרה לגבוה, וממילא שמעינן דמה שכתב תחילה דזריקה לא מהני לאכילה בבשר קדק"ד, לאו בחדא מחתא מחתינהו אלא דבקדק"ל איירי דוקא בלא הדר ועייליה ובקדק"ד אף בהדר ועייליה, ונמצא דברי הרמב"ם ברורים דלא כמו שנדחקו בהם הכ"מ והתוי"ט ועיין בלח"מ פ"ג ה"ג מה' מעה"ק ומה שכתבתי לעיל (דף ו' ע"ב) בענין זה ודו"ק: פרק שני שייך לספרי תק"ע מהדו"ק בגמרא דף ח' לסוף הפלפול על דבר בעלים להכשר

ודע דכל דברינו אלה שהארכנו כאן הוא רק בכל הקדשים המבוארים בפרק זה, אבל חטאת העוף דאיירי בה במשנה זו הראשונה י"ל בקצרה, דהרי כבר העירו האחרונים בכל הקדשים תיפוק ליה דהוה שלו מדמצי לאתשולי עליו, ותירצו דסוף סוף יהיו חולין שנשחטו בעזרה ואסור בהנאה ואסורי הנאה לא מקרו שלו ועיין בקצוה"ח סי' ת"ו, וא"כ במליקה דלא שייך חולין שנשחטו בעזרה כמבואר ברש"י בהוריות (דף ז') ועיין בכריתות (דף כ"ו ע"ב) ובשמ"ק שם אות כ' ובהגהות ר' זאב וואלף באסקאוויץ שם, ובירושלמי סוף פרק ד' דנזיר מבואר להדיא לדבר ברור דאין במליקה משום חולין שנשחטו בעזרה ועיין בספר דברי נחמי' סי' כ"א, שפיר י"ל דהוה שלו הואיל ובידו לשאול עליו ושפיר מהני ניחותא דבעלים לקבל הכשר לטומאה, ועוד יש להאריך בזה ע"פ הגמ' דחולין (דף מ"א) בסוגיא דרבוצה דאיתא שם דהואיל דקנייה לכפרה כדידיה דמיא וכן פסק הרמב"ם, וא"כ יש מקום לומר דכל הקרבנות דאתו לכפרה מהני ניחותא דבעלים ודי בזה הערה: