תקנת עזרא (מעילה תנינא) קסה

בעו שרפה או קבורה ובאלה דמפורש בקרא קבורה נראה דאין הקבורה שייך כלל לענין איסור הנאה, שהרי בסנהדרין חקר הש"ס אם קבורת מת הוא משום כפרה או משום בזיוני ע"ש (דף מ"ז), וכן קבורת עגלה ערופה נראה נמי דלאו משום לתא דהנאה הוא דא"כ למה בעי לקוברה בנחל איתן ועיין כריתות (דף ו' ע"א), וכן נותר דבעי שרפה לכאורה ע"כ לאו משום לתא דהנאה הוא, דהרי הרמב"ם פוסק דנותר צריך שרפה בעצים דוקא ואם איתא דמשום חשש הנאה הוא למה לא סגי לשורפו בקש או בגבבא, ולהכי אפר הנשרפין מותר שהרי אנו רואין דקפדה התורה שלא ימצא איסור זה בעולם כלל, ואם איתא דאפרו נמי אסור מה תועיל שרפתו הרי אכתי יהיה איסור זה בעולם היינו האפר אע"כ דהאפר באמת מותר, אבל הנקברין שלא קפדה התורה שלא יהיה האיסור בעולם כלל אלא רק לכסותו בארץ אין לנו הוכחה דהאפר מותר וי"ל דבאמת אסור, ונראה שזהו עומק כונת התוס' תמורה (דף ל"ג ע"ב) ד"ה הנשרפין ודו"ק בכ"ז

אלו הפריש וכו' דע דלשיטת הרמב"ם פ"ג מה' פסוהמו"ק הי"ג ביאור הסוגיא הוא, דר"ל מקשה דכיון דקיי"ל כר"א דלא אמר ר"ע אלא בב"א ולא בזא"ז הרי דאין הטעם משום דס"ל דזריקה מהני להוציא פסולין מידי מעילה דא"כ בזאח"ז נמי, אלא ע"כ דמשו"ה מודה ר"ע דבזא"ז אינו מוציא מידי מעילה משום דכבר נדתה השני דהוה מותר חטאת משעה שנשחט הראשון ונפסל ולא מהני זריקה לפסולין, ורק אם נשחטו שניהם בב"א דשניהם כשרים עד אחר זריקה דזריקת הראשון עושה השני מותר חטאת, אז זריקת האחד מוציא השני מידי מעילה, דפסול מותר חטאת וההוצאה מידי מעילה נעשה בבת אחת דאינו נפסל עד שיצא מידי מעילה, וא"כ הרי תשובה גנובה השיב ר"ע דמנלן דזריקה מועלת ליוצא כשיצא מקצתו הרי המקצת שיצא כבר נפסל קודם זריקה, והרי מודה ר"ע דאם כבר נפסל קודם זריקה שוב אין הזריקה מועלת לו, והשיב לו ריו"ח ואתה אי אתה אומר כן דאע"ג דס"ל לר"ע דזריקה מהני להוציא פסולין מידי מעילה מ"מ מודה בזא"ז, דאי ס"ד כדאמרת דטעמו דר"ע דמחלק בין בב"א לבין בזא"ז משום דבב"א חשוב עדיין כשר, עד הזריקה ובזא"ז חשוב פסול, א"כ אי אתה מודה בהפריש שתי אשמות לאחריות והעלה אימורין של אחד מהן קודם זריקת שום דם שאם עלו ירדו אליבא דכו"ע וגם לר"ע, וע"כ הטעם הוא משום דשמא לא יזרוק דם שלו אלא דם חבירו ואין דם חבירו מתיר למפרע האימורים שעלו מקודם דהו"ל בזא"ז, ואי ס"ד דחשוב חד גופא והטעם כדאמרת דמשו"ה מחלק ר"ע לענין מעילה בין בב"א לבזא"ז דבזא"ז כבר הוא פסול קודם זריקה ולא מהני זריקה לפסולין, א"כ בהעלה אימורין ע"ג המזבח דאכתי אין כאן פסול אמאי ירדו, מ"ש מאימורי קדק"ל שהעלה קודם זריקה דלא ירדו ולא חשוב פסול הואיל שסופו לזרק הדם, וא"כ ה"נ לא ירדו שהרי סופו להיות לחמו של מזבח אע"ג שיזרוק דם האחר ולא יהיה לו דין מותר אשם עד אחר זריקה, אלא ודאי היינו טעמא דאם עלו ירדו שאם יזרוק דם האחר יהיה זה למפרע מותר אשם, ואין הזריקה מתרת בזא"ז דכל בזא"ז הו"ל כתרי גופי דכיון שעלו אימורין אלו וצריכין הכשר זריקה אין זריקה חבירו מתרת למפרע למזבח אע"ג דאז בשעה שהעלהו לא היה עליו עדיין שם פסול, ומינה דה"ה לשתי חטאות שנשחטו בזא"ז היינו טעמא דאין הזריקה מועלת משום דכל בזא"ז חשיב שני גופין ודוקא בב"א חשוב גוף אחד ואע"ג דבשעת זריקה נפסל חברתה לא נעשו ב' גופין עד אחר זריקה ובשעת זריקה מהני להוציא שניהם ממעילה, ומינה שמעינן דזריקה מועלת ליוצא אע"ג דחשיב בזא"ז הואיל דחד גופא ממש הוא, משא"כ בב' אשמות לענין דאם עלו דירדו אע"ג דנשחטו שניהם בב"א כיון דהעלה אברין של אחד מהן קודם זריקה הזריקה של חבירו לאחר זמן דהיינו בזא"ז לא מהני דכל בזא"ז הוי כב' גופין, ולא דמי לב' חטאות שנשחטו כאחד וזרק דם אחד מהן דהו"ל עדיין כגוף אחד בשעת זריקה ומהני לחבירו אע"ג דנפסל דבגוף אחד מהני זריקה לפסול, וה"ה דמהני זריקה ליוצא דגוף אחד ממש הוא אפי' בזה אחר זה, ודו"ק בזה היטב שעפ"ז מיושב כל קושיות התוס' ד"ה תשובה גנובה וד"ה אמר ריו"ח וקושית השמ"ק כאן אות ו' וכן מיושב גם השגת הראב"ד פ"ג מה' פסוהמו"ק הי"ג, דודאי שפיר פוסק הרמב"ם סתם דאם עלו ירדו שהרי בשעת העלאת אימורי הראשון אינו נעשה ודאי לחמו של מזבח, דמי יודע איזה דם יזרק שמא יזרוק דם חבירו ובדאורייתא הרי קיי"ל דאין ברירה וצריך להוריד תיכף, דאפי' אם אח"כ יזרוק דם אותו אשם אין אומרים הוברר הדבר למפרע שעלה כדין, אלא הו"ל עלייתו שלא לרצון עד שיזרוק דמו. ומשו"ה ירד עד שיזרק דם אשם זה ואז יעלה ודלא כמו שהסכים הכ"מ להשגת הראב"ד וזה ברור כן כתב הרב מרכבת המשנה על הרמב"ם שם ודו"ק בכ"ז היטב

אימא סיפא בשר קדק"ל לפני זרקד"מ אין מועלין בהן ובאימוריהן וכו', הלשון בגמ' כאן אינו מדוקדק מאוד וגם במשנה הרי ליתא כלל כלשון זה וע"כ יש לתקן הלשון כמובן

דף ח' סוף הפרק אבל לאכילה לא מרצה, כבר הבאתי לעיל (דף ו' ע"ב) במשנה מה שהשיג הראב"ד על הרמב"ם פ"א מה' פסולי המוקדשין הל"ב שכתב דאימורי קדק"ל שיצאו והחזירן דמקטירין אותם. והשיג הראב"ד דהרי אינה מועלת זריקה לאכילה בשיצא ובודאי דה"ה דאינה מועלת להקטיר האימורין, ומש"כ התוי"ט שם לתרץ, דהא דזריקה אינה מועלת לאכילה אינה אלא חומרא בעלמא, כתבתי כבר שם דזה אי אפשר להאמר כלל, וליישב דברי הרמב"ם נראה לומר כמש"כ הרב לב אריה על מס' חולין דהנה בזבחים (דף פ"ט) איתא אמר רבינא ב"ש אימורי קדק"ל שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ופירש"י אע"ג דלענין מעילה לפני זרד"מ לא קדשו לענין אפסולי ביוצא קדק"ד נינהו, נימא מסייע ליה בשר קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ ריו"ח אמר כשר שסוף הבשר לצאת, ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת, עד כאן לא פליגי אלא בבשר אבל באימורין לא, ומשני ה"ה באימורין פליגי והא דמפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל, לימא כתנאי אימורי קדק"ל שיצאו לפני זרד"מ ר"א אומר אין מועלין ואין חייבין עליו משום פגול נו"ט רע"א מועלין בהן וחייבין עליהן משום פגול נו"ט מאי לאו דבהדר ועיינינהו פליגי וכו', אר"פ בהדר ועיילינהו כו"ע לא פליגי כי פליגי בדאיתנהו אבראי ופליגי אי זריקה מועלת ליוצא, והנה בהא דקאמר הש"ס דה"ה דבאימורין פליגי ומכשיר ריו"ח, פירש"י הטעם דהזריקה עושה קדק"ד והא דקאמר הטעם משום דסופו לצאת הש"ס מפרש לה ולאו מילתא דריו"ח היא, ולפ"ז אם נאמר דגם באימורין כשר לא מצרפינן הסברא דסופו לצאת גם לגבי בשר ואולם הרמב"ם שם אף דפסק דגם באימורין שיצאו לא נפסל הזבח, אפ"ה כתב דבשר קדק"ל שיצאו אע"פ שנזרק הדם והם בחוץ הזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, מבואר דהרמב"ם ס"ל דטעם זה מוכרח מדברי ריו"ח גופא דבבשר קאמר ריו"ח סתם דכשר דמשמע בכל ענין אף בלא הדר ועיילינהו לפני זריקה ואף באכילה כשר, ולזה הוצרך לטעם שסוף הבשר