תקנת עזרא (מעילה תנינא) קסד

דבדיעבד כשר, ולקושטא דמילתא אין הלכה כמותו דקיי"ל היתר אכילה שנינו ודו"ק חיי אריה ועיין מש"כ בעזה"ש בענין זה בריש מכילתין ע"ש

תוס' ד"ה שלא כתקונה וכו' כי טעם זה וזה החילוק פי' מורי למעלה עכ"ל, היינו לעיל (דף ד' ע"ב) ע"ש

תוס' דיה איל רב אסי לריו"ח וכו' דהא פירשתי במתניתין שאין לדמות עכ"ל, ר"ל דבמתניתין כתבו דדוקא פסול יוצא ס"ל לר"ע דמהני ליה זריקה, אבל שאר פסולין דחמירי מידה ר"ע שאין דומין למפריש ע"ש בסוף ד"ה בשר קדק"ד, ובודאי דכן הוא האמת דכן מפורש כמעט במנחות (דף י"ב ע"ב) דגם רבא ס"ל באחרונה כר"ה דדוקא יוצא דפסולו מחמת דבר אחר ס"ל לר"ע דזריקה מהני ביה אבל פסול הגוף לא מהני ליה זריקה, זולת פסול טומאה דאף דהוה פסול הגוף יותר מפסול יוצא מ"מ מהני ליה זריקה, למ"ד הציץ מרצה על האכילות עיין פסחים (דף ל"ד ודף ע"ז וע"ח), אבל מ"מ קשה להבין מה שהקשו התוס' דאיך מדמה שאר פסולין ליוצא דהא פירשתי במתניתין שאין לדמות, דהא אדרבה כ"ש הוא דאם באבוד ושרוף מהני זריקה כ"ש וקו"ח ליצא כולו דקיל, שוב ראיתי דכבר הקשה כן הרש"ש ויישב לה בדוחק

בגמ' כי אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא שיצא מקצתו וכו', פירש"י ורגמ"ה ותוס' דהוא מטעם מיגו דמהני זריקה לשבפנים מהני נמי להבשר שיצא עכ"ד, אין הכונה כאן כמו המיגו דסוכה (דף ז' ע"א) מיגו דהוה דופן לענין סוכה הוה דופן לענין שבת. ובביצה (דף ו' ע"א) אפרוח שנולד ביו"ט וכו' הואיל ומתיר עצמו בשחיטה ופירש"י דהוא משום מיגו ע"ש, ובחולין (דף ל"ג ע"א) רש"א הוכשרו בשחיטה ופירש"י משום מיגו ע"ש, דבכל אלה המיגו הוא רק לענין איסור דרבנן או להחמיר בדאורייתא, וגם רק לאותו הנושא עצמו מיגו דמהני מעשה זו לנושא זה לענין אחד מהני נמי מעשה זו לנושא זה לענין אחר, אבל הך דהכא הוא מיגו דמהני מעשה זו לנושא זה מהני נמי לנושא אחר זה לא מצינו, אלא כאן הכונה היא דכיון דנשאר בשר בפנים ממילא היא זריקה כתיקונה ומהני לכל חלקי הקרבן לשבפנים וגם לשבחוץ, משא"כ כשיצא כולו דאין עיקר הזריקה כתיקונה כלל לא מהני הזריקה, וכהא דבכורות (דף כ"ה) בשער בכור בעל מום שנשר ואח"כ שחטו לכו"ע שרי דמיגו דמהני שחיטה להתיר הבשר והצמר שמחובר בו מהני נמי לצמר שנשר מחיים ומונח בחלון, דאין זה באמת מיגו גמור אלא הכונה דודאי השחיטה מתיר גם הצמר שנשאר מחיים כמו שמתיר הצמר המחובר בו בשעת שחיטה, וכההיא משנה דמקואות (פ"ו מ"ב) מיגו דעולה הטבילה להדלי עולה נמי להכלים שבתוכו, שהכונה היא דכיון דהדלי טמא וצריך טבילה הרי הוא כגוף אחד עם הכלים שבתוכו ומהני הטבילה לכולם משא"כ כשהדלי טהור

דף ו' ע"א א"ר פפא לא אמר ר"ע זריקה מועלת ליוצא אלא ביצא בשר וכו', לפי מה שאמר ר"פ גופא בזבחים (דף צ') דפלוגתא דר"א ור"ע היא דוקא בנשאר בחוץ אבל בעיילינהו להבשר גם ר"א מודה דמהני הזריקה, וגבי דם שיצא הרי ודאי גם בעיילינהו לא מהני הזריקה כמש"כ רש"י ותוס', א"כ גם לר"א יש נפ"מ בין יצא בשר ליצא דם דבבשר מהני חזרה ובדם לא מהני חזרה, ור"פ דאמר כאן החילוק בין בשר לדם רק אליבא דר"ע, הוא משום דקאי אמשנתנו דמיירי לר"פ בלא הדר ועיילינהו וא"כ אין החילוק רק לר"ע ולא לר"א וק"ל

שם לא אמר ר"ע אלא כששחט שניהם בבת אחת, לפירש"י דתלוי בשחיטה ושחטום שני כהנים בבת אחת יהיה מוכח מכאן, דהא דפליג ר"ע על ריה"ג וס"ל דאי אפשר לצמצם עיין במס' בכורות (דף י"ז ע"ב ודף י"ח ע"א), לא פליג רק בידי שמים אבל בידי אדם מודה ר"ע דאפשר לצמצם, אבל לשיטת התוס' כאן דהעיקר תלוי בזריקה אע"ג דשחט בזה אחר זה ודאי דאין כאן הוכחה, ולפי מה שכתבתי לקמן (דף י"ז ע"ב) בשם השואל ומשיב ע"ש מש"כ ברש"י ד"ה לענין אכילה אין כאן הוכחה גם אליבא דפירש"י ודו"ק

ברש"י ד"ה והא בעי מיניה וכו' ענין אחר וכו' כאילו חישב בזריקה עצמה לזרוק מקצתה למחר חוץ לזמנו שמפגל ליה עכ"ל, הדבר תימה דבמאי פשיטא ליה בזריקה עצמה דיפגל מקצתו את מקצתו טפי משיריים, הרי כל הניתנין במזבח החיצון אם נתנן במתנה אחת כיפר, ויתר הזריקה אינה מעכבת את הכפרה כמו השיריים דלא מעכבי, ורק על מזבח הפנימי מתנה אחת מהן מעכבת את הכפרה כדאיתא בזבחים ר"פ ב"ש, אך לקושטא דמילתא גם אם חישב בשעת שחיטה או זריקה מחשבת חוץ לזמנם על השיריים נמי ודאי דמפגל כמו שהקשו כבר הראשונים והאחרונים

ע"ב בגמ' מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, כן מדייק הש"ס גם בפסחים (דף כ"ו ע"א) קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה, מעילה הוא דליכא הא איסורא איכא, וכן בב"ק (דף י"ב ע"ב) נכסים שאין בהם מעילה, מעילה הוא דליכא הא מקדש קדשי, ודיוק זה לא שייך אלא על לשון אין בהם מעילה, אבל לשון יצאו מידי מעילה משמע לכאורה בפשוטו דאפי' יד למעילה אין בו ומותרין לגמרי, וא"כ קשה הלשון דאמר ריו"ח קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה (לעיל דף ב' ע"ב ולקמן דף י"ב וט"ו ע"א) והרי מ"מ איסור הנאה יש בהם מה"ת מקרא דואכלת ולא לכלביך כמש"כ מהרי"ט אלגזי בבכורות פ"ה אות ל"ט ועוד הרבה אחרונים, ותו דהרי קדשים שמתו צריכין קבורה כדאיתא בפרק בתרא דתמורה, דלא כהפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) ובקדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ואי ס"ד דמחיים אסורה שכתב שם דקדשים שמתו מותרין מה"ת לגמרי [ובזה עם מש"כ התוס' ביבמות (דף ל"ג) ד"ה אלא מליקה וכו' דאם יש רק איסור מעילה נמי לא חל עליו איסור נבלה ע"ש מתורץ שפיר הצע"ג של הרש"ש בפסחים (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מי שאיסורו ע"ש] אבל כבר עמד ע"ז הש"ס סוף תמורה אהא דתנן שם כל הנקברין לא ישרפו משום דנקברין אפרן אסור, ומותיב ר"פ מהא דתניא עולת העוף וכו' מוראתה ונוצתה יצאו מידי מעילה מאי לאו יצאו מידי מעילה ומותרין, ומשני לא יצאו מידי מעילה ואסורין, הרי דגם לשון יצאו מידי מעילה סובל דמ"מ איסור יש בו, אמת שהכו"פ כתב בסי' כ"ז דאפר הנקברין אסור רק מדרבנן אבל מה"ת מותרין לגמרי, וכ"כ הפנ"י בפסחים (דף כ"ז ע"ב) ד"ה חוץ מעצי אשרה ועוד באיזה דיבורים, והשדי חמד מערכת הכללים אות א' סי' שצ"ז הביא שבספר זרע אמת העלה באריכות שאפר הנקברין אסורין רק מדרבנן והענין ארוך, אבל נראה דאין כל אנפי שווין בזה ויש בזה שלשה ענינים, נותר וכן כל פסוהמו"ק שנפסלו בעזרה ושער נזיר טהור ואשרה וכן כל עכו"ם לדעת התוס' בחולין (דף פ"ח) ד"ה שחיקת ע"ש, וכלאי הכרם מצותן בשרפה, ומת ועגלה ערופה מה"ת מצותן בקבורה, ושארי איסורי הנאה אין מפורש בהם בקרא קבורה רק משום חשש תקלה הטעינום חז"ל קבורה לכאורה, וחמץ בפסח ודומיו יש בהן מחלוקת תנאים אם