תקנת עזרא (מעילה תנינא) קסא

ולן הדם, והרמב"ם איירי שלן הבשר כדמסיק הש"ס כאן למ"ד היתר אכילה שנינו, א"כ איירי אחר זריקה ומשו"ה אינו טעון כיבוס ודוחק, והא דלא מקשי הש"ס למ"ד היתר אכילה שנינו ומקודם לא מקרי הו"ל שעה"כ, וגבי חטאת מוכח דקרי שעה"כ להיתר זריקה דקתני שלן הדם וע"כ דמיירי קודם זריקה, דלאחר זריקה גם דם של כשרה הא אינו טעון כיבוס, ומ"מ מקרי שעת הכושר, ומוכח לחלק בין לשון היתר דמשמע היתר אכילה, ובין לשון שעת הכושר דגם היתר זריקה מקרי שעת הכושר לזריקה כ"כ הרב חיי אריה ודו"ק

תוס' ד"ה היתר שחיטה וכו' דעד כאן לא קאמר ר"ש כזרוק דמי אלא לענין טומאת אוכלין וכו' עכ"ל, לכאורה משמע הסבר דבריהם דבטומאת אוכלין לא בעינן שיהא ראוי עכשיו, רק שיהא ראוי לתקן לאכילה ואז ג"כ מטמא כמש"כ התוס' בעירובין (דף כ"ז ע"ב) ע"ש, אמנם א"כ לית ליה לר"י אליבא דר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, וזה ודאי אינו עיין בב"ק (דף ע"ו ע"ב) דקאמר לענין שחיטה שאינה ראויה לר"י אליבא דר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, ומייתי מהא דכל העומד לזרוק כזד"מ דגבי טומאת אוכלין, ועיין בכריתות (דף כ"ד ע"ב) ובאחרונים בשו"ע אבהע"ז סי' קכ"ד וברא"ש בחולין פרק ז' סי' ל"ז דכתבו דר"ש לטעמיה דס"ל דכל העומד להרים כמורם דמי ע"ש לכן נראה דכונת התוס' כאן היא דלאפקועי ממעילה דלא לקרי קדשי ה' כולי האי לא אמרינן עיין לקמן (דף ו' ע"ב), אמנם לפי"ז קדק"ל הו"ל לומר דלכו"ע סגי בהיתר זריקה, ועיין לקמן (דף ז' ע"ב) בתוס' ד"ה הא ממונא וכו' והרש"ש שם רוצה לומר להיפך דאפי' למ"ד היתר זריקה מודה קדק"ל, ועיין לקמן (דף ו' ע"א ובתוס' שם ע"ב ד"ה שלא וכו') וצ"ע, ועיין בתוס' בב"ב (דף ע"ז ע"א) ודו"ק

באו"ד י"ל דמיירי בקיבל קודם גמר שחיטה וכו' עכ"ל, הכונה דהבהמה היתה בצפון וא"כ השחיטה היתה בצפון כדין, אלא שהכלי לקבל הדם היתה בדרום ופסול רק מצד הקבלה שהיה בדרום, כמש"כ התוס' בזבחים (דף מ"ז ע"א) ד"ה איזה מקומן וכו' ע"ש כ"כ הרב חיי אריה אבל פשטיות דברי התוס' מורין שקיבל אחר ששחט סימן אחד והארכתי בזה לעיל דף ד' ע"א ע"ש ועיין במש"כ לעיל דף ב' ע"א ד"ה אבל שחטן ביום וזרק דמן בלילה ודו"ק

באו"ד וי"ל התם נמי מיירי ששחט כ"כ סמוך לשקיעת החמה וכו' עכ"ל, לכאורה קשה הרי קיי"ל דבין השמשות הוא זמן גדול כדאיתא בשבת (דף ל"ה), וא"כ שמא ביהש"מ היה יום והיה עוד שהות ליזרק ויצא מידי מעילה ואיך יביא קרבן מעילה מספק, אך התוס' במנחות (דף כ' ע"ב) סוף ד"ה יפסל בשקה"ח כתבו, דאם הא דדם נפסל בשקה"ח היינו לאו דוקא תחילת שקיעה אלא צאת הכוכבים, הא דאמר מעילה (דף ו' ע"א) דקבליה סמוך לשקה"ח דלא הוה שהית למזרקיה ההוא מעילה מדרבנן ע"ש כ"כ הרב חיי אריה

בתוס' ד"ה שקבלו פסולין בסוף הדיבור וגם דלא כמ"ד היתר שחיטה שנינו וכו' עכ"ל, החק נתן כאן כתב וז"ל, ואע"ג שכבר כתבו דאיירי כגון שקבלו קודם גמר שחיטה [היינו לעיל בסיף התוס' ד"ה היתר שחיטה] מ"מ שינויא דחיקא הוא עכ"ל, ויש להבין הרי התוס' לעיל תירצו הכי ולא החזיקו זה לדוחק. אך הענין הוא כך דהתם אהא דשחט בצפון וקיבל דמן בדרום שפיר תירצו התוס' דמיירי קודם גמר שחיטה ואין זה דוחק כלל, אבל הכא דקשה למ"ל כלל למתני ושזרקו את דמה אם לא לאשמעינן דהיתר זריקה בעינן, אין לומר דלעולם היתר שחיטה סגי ומיירי שקבל הדם קודם גמר שחיטה, א"כ הו"ל לתנא לאשמעינן עיקר הרבותא דהיתר שחיטה שנינו, ולומר בהדיא שקבל הדם קודם גמר השחיטה ולא לתני זריקה כלל, דאמאי קתני זריקה שלא נטעה לומר היתר אכילה שנינו. הא גם עכשיו דתני זריקה יש עדיין לטעות ולומר דהיתר זריקה שנינו ועיקר חסר מן הספר, להכי שפיר כתבו התוס' דמכאן קשה למ"ד היתר שחיטה שנינו כ"כ הרב חיי אריה

ע"ב תוס' ד"ה א"ר אסי וכו' לאו כלום הוא כיון שזרק פסול וכו' עכ"ל, וא"כ מוכח דפסולין דמתניתין היינו טמאין, וכבר כתבתי מזה ברש"י במתניתין ע"ש, ויש להקשות לפמש"כ התבו"ש בבכור שור לכריתות (דף ט"ו) דלר' יהושע דס"ל בפסחים (דף ע"ז) דאם אין בשר אין דם אי אפשר אליביה לומר לר"ש כל העומד לזרוק כזד"מ, כיון שיש מעכב שאם יאבד הבשר לא יזרק הדם, וכן אם יטמא או יוצא או ישרף לא יזרק הדם ע"ש, ואנכי בעניי הבאתי ראיה לזה מהריטב"א בשבועות (דף י"א ע"ב) שהקשה שם דאמאי ס"ל לר"ש דפרה אדומה מטמאה טומאת אוכלין אחר שחיטה, הואיל והיתה לה שעת הכושר דפרה נפדית ע"ג מערכתה, הרי לאחר הזייה ודאי אי אפשר שוב לפדותה ור"ש הרי ס"ל כל העומד לזרוק כזד"מ, ותירץ שם הריטב"א דפרה לר"ש כיון דראויה לפדות אם מצא אחרת נאה הימנה לא ח שיבא עומדת לזרוק עכ"ד ע"ש, הרי דכיון דיש איזה דבר המעכב אפי' אם לא שכיח כלל לא מקרי עומדת לזרוק גם לר"ש והיא ראיה נכונה לענ"ד, א"כ איך בעי להוכיח מר' יהושע דמתניתין דהיתר שחיטה שנינו, ועיין לקמן (דף ו' ע"א) בתוס' ד"ה ת"ש ר"ש אומר וכו' בסוף הדיבור שכתבו דבאמת פליגי בזה ר' יהושע ור"ש דר"ש ס"ל היתר זריקה ורי"ה ס"ל היתר אכילה דוקא דאזיל לשיטתיה דאם אין בשר אין דם ודו"ק היטיב שיש מקום לפלפל בזה הרבה וקצרתי

דף ו' ע"א בגמ' ת"ש ר"ש אומר יש נותר וכו' מאי איריא דתני לפני זריקה וכו' ואח"כ פריך מברייתא דפגול ת"ש ר"ש אומר וכו' מאי איריא דתני אחר זריקה וכו' וכתבו רש"י ותוס' דהסוגיא דפגול כסוגיא דנותר, ויש להבין למה בסוגיא דנותר פריך אדתני לפני זריקה ובסוגיא דפגול פריך אדתני לאחר זריקה הלא דבר הוא, אך הענין הוא דלכאורה קשה מאי פריך אדתני לאחר זריקה לתני קודם שקיעה ולאחר שקיעה, דלמא אתי לאשמעינן דזריקת פגול מוציא מידי מעילה דלא כרב גידל, ואי הוי תני לפני שקיעה ולאחר שקיעה לא הוי וידעינן זה, דהוה אמינא דלעולם זריקת פגול אינו מוציא מידי מעילה והא דקודם שקיעה אין מועלין, הוא משום דקבל קודם שקיעה והו"ל שהות לזרוק בהיתר גם קודם שפגל כמש"כ התוס' ד"ה ת"ש רש"א דמיירי שפגל בסוף קבלת הדם, להכי נקט תנא לאחר זריקה להשמיענו דזריקת פגול מוציאה מידי מעילה, וכן קשה ברישא גבי לינה דלמא קמ"ל דזריקת לן מוציא מידי מעילה. דלא כברייתא דלעיל (דף ד' ע"ב) דקתני לן דמה אע"פ שחזר וזרקו מועלין בו, ועל כרחן לומר דעיקר קושית הש"ס גבי לן היא למה תני בפשיטות לפני זריקה מועלין, הרי בקבל לפני שקה"ח גם לפני זריקה אין מועלין והו"ל לתנא לומר בהדיא לפני שקיעה, משו"ה פריך הש"ס מאי איריא דתני לפני זריקה, אבל סיפא גבי פגול קודם דמשני ה"נ קאמר קודם שנראה לזריקה, וקס"ד דקודם זריקה ואחר זריקה ממש קאמר.