תקנת עזרא (מעילה תנינא) קנט

את הראוי להן מקדשי בדה"ב וכו' עיי"ש, הרי דלכתחילה נוטלין קדבד"ה למזבח כשיש צורך, ואיך אפשר שאם הקדיש עולה לבדה"ב שהזבח פסול משום קדושת בדה"ב, ואפי' להראב"ד בהלכות ערכין (פ"ב הי"ג) דמבדה"ב אין מוציאין למזבח ע"ש היינו דוקא אם מתחילה הקדישו לבדה"ב, אבל המתפיס עולה לבדה"ב שתחילת הקדישו למזבח ודאי לא נפקע שם עולה ממנה שאן בכח הטפל להוציא העיקר ואין זה משנה מקדושה לקדושה כלל, ומ"מ הקשו תוס' שפיר דנהי דאין הזבח פסול משום זה שלא נפדה קידם שחיטה ויכול להקריבו, מ"מ העור שהיא לכהנים אסורה בלי פדייה משום קדושת בדה"ב, וכיון דבעי העמוה"ע ואינו יכול לפדותה אחר שחיטה ודאי דאינה לכהנים ולמ"ל קרא ע"ז ויש עוד להאריך בזה אך טוב לקצר מעט, אבל עכ"פ אפי' אם רק העור לבד קדושת בדה"ב יש עליה צריכה העמוה"ע מדרבנן דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו

גם מה שהשיג המחבר הנ"ל על הר"י אבעלמאן וכתב דכיון דמה"ת לא בעי העמוה"ע לא הבהמה ולא העור, א"כ לאחר שנשחטה להיכן אזלה ממנה מעילה דאורייתא משום שלא העמוה"ע, שפיר תפס עליו הר"י אבעלמן מתוס' פסחים (דף כ"ט ע"א) ד"ה אין שכתבו וז"ל, ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקע מעילה דאורייתא, דכיון דאמרו רבנן אין פודין לא שוה מידי עכ"ל, וה"נ כיון דמדרבנן בעי העמוה"ע הרי לא שוה מידי ונפקע מהעור מעילה מה"ת, והרב המחבר שם הביא גם הוא ראיה לזה מהתוס' במכילתין לקמן (דף ט"ו ע"א) שהקשו דתיפוק ליה משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והרי הא דאין פודין אה"ק להאכיל לכלבים הוא מדרבנן ואיך שייך טעם זה ארע עולא דאמר קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, הרי מוכח דמשום איסור דרבנן נפקעה גם מועילה מה"ת, אלא דהתוס' בע"ז (דף ס"ג ע"א) ד"ה והא מחסרי משיכה כתבו בזה"ל, דגבי נתנו לסיטון מעל אליבא דריו"ח דכיון דמה"ת מעות קונות קניית הכסף מועיל וכיון שמעל מה"ת מי יפקיע המעילה עכ"ל, אבל באמת יש לחלק בין הענינים ולא פליגי התוס' דפסחים עם התוס' דע"ז, ועיין בתוס' בב"ק (דף ע"ט סע"א) ובגליון הש"ס שם, אבל כבר הארכתי כאן יותר מדי

אך את זה אזכיר כאן מה שהקשתי בזה על שיטת הר"מ מובא בריטב"א מכות (דף כ"ב ע"א) דהא דהמנהיג בפסוהמו"ק לוקה משום כלאים משום דקודש וחול מעורבין בו דהעור והגיזה קודש והבשר חולין, ועיין בהמפרש במכות שם וברש"י חולין (דף קט"ו ע"ב) ד"ה בשני מינים א"כ מאי קמבעיא ליה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה ומסיק דאסור בעבודה מדרבנן, תיפוק ליה דאסור בעבודה משום כלאים דעור קדוש והבשר חולין, וא"כ אפי' אם עבודה לא מכחיש איכא מ"מ לאו דכלאים, דהא המנהיג בכלאים לוקה הוא לאו דוקא מנהיג אלא ה"ה גם שאר עבודה עיין ביו"ד הלכות כלאים, ואם נימא דדוקא קדוה"ג הוה כלאים עם חולין, אהל קדושת דמים כיון שיש לו פדיון אף קודם שנפדה לא הוה כלאים עם חולין, ושם הקדיש עורה הכונה שהקדישה רק קדושת דמים ולהכי אין בה משום כלאים, א"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי קאמר שם כי קאמר אסורה בעבודה מדרבנן, ופירש"י וכי קמבעיא לי מדאורייתא למלקי עלה עכ"ל, הרי קדשי קדושת דמים אין בהם איסור גיזה ועבודה מדאורייתא כבבכורות (דף י"ד) הנ"ל, ויש לפלפל עוד הרבה אבל הנני רק מעורר ודי בזה כאן

ברש"י ד"ה ומשני וכו' כל מתיריו לשם פגול וכו' עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה ז"ל, זהו אליבא דרב גידל לקמן (דף ג' ע"ב) לפי שיטת המפרש ורגמ"ה שם, דאם פגל בשחיטה ושתק בזריקה לא הוה פגול גמור והתוס' שם חולקים על פירושם ע"ש, ובפי' קדמון הנדפס מכ"י בש"ס דווילנא פי' כאן מעיקרא לפי שיטת התוס' שם שזכרנו, ואח"כ הביא בשם הרב ר' אליקים כשיטת המפרש ורגמ"ה ע"ש, ואולם באמת שיטת המפרש ורגמ"ה שם תמוה מכמה מקומות בש"ס ע"ש בדברינו

באו"ד וכיון דהא דשחיטה חשובה כן נראה דצ"ל כמו שכתוב בפירגמ"ה

תוס' ד"ה ורבה וכו' בבהמה שהיתה לה שעת הכושר עכ"ל, דוקא בשחיטת דרום וניתנין למעלה שנתנן למטה דכשרין בשאר קרבנות, יש חילוק בין הו"ל שעת הכושר ללא הו"ל שעת הכושר, אבל יצא דמה ונשפך דמה דבכל הקרבנות פסול אפי' הו"ל שעת הכושר נמי תרד אליבא דר"י, ורק פסול לילה דהוה ריעותא קלישא דלילה לאו מחוסר זמן עיין מש"כ ברש"י לעיל ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו, ס"ל לר"י דתרד רק משום דלא הו"ל שעת הכושר ודו"ק

דף ג' ע"א רש"י ד"ה אמרי חטאות המתות וכו' לאפוקי שאר חטאות דלהקרבה קיימי עכ"ל וכן הוא בפירגמ"ה, כונתם דלא מבעי חטאת בעל מום דלפדייה קאי דודאי אית בה מעילה, אלא אפי' חטאות התמימים עכ"פ להקרבה קיימי להכי יש בהן מעילה משא"כ חטאות המתות

שם ברש"י ד"ה וכל שלא היה פסולו בקודש וכו' כגון שאירע לה קודם שהוקדשו עכ"ל כן הוא בפירגמ"ה, הלשון אינו מדוקדק לפי הנראה, דאפי' אם אירע הפסול לאחר שהוקדשה רק שנתהוה קודם שבתה לעזרה, לא היה פסולו בקודש מקרי כמבואר במס' זבחים בכ"מ

שם ע"ב בתוס' ד"ה אלמא פגול וכו' דמדמי הא דקאמר קידש הלחם ר"ל ליפסל להביאה לידי מעילה וכו' עכ"ל, כאן לא ביארו התוס' כמו שביארו לקמן (דף ד' ע"א) ד"ה אלא מאי קידש וכו' לפסול בטבו"י וכו' עכ"ל, מזה נראה דכאן כונתם דקדיש הלחם לפסול בפגול גופא עיין מנחות (דף מ"ו ע"ב) ושפיר פריך, דכיון דקדיש לפסול הלחם שיחול עליו שם פגול ה"ה להביא לידי מעילה בקדק"ד, ודחי הש"ס לקמן דלא מיירי כלל בזרק ולא איירינן הכא כלל שיקדש הלחם לענין פגול, רק לענין דקדיש הלחם לפסול בטבו"י ובמחו"כ ובלינה, ולענין זה שפיר קדוש דבשחיטה עדיין לא קבעה פגול ודו"ק

שם ד"ה קומץ פגול וכו' מדנקט פקע עכ"ל, ר"ל דאי לא חל פגול עד שעת הקטרה שקרבו מתיריו למה פקעה הפגול כשמשלה האור, הרי קומץ אינו מתיר שיריים עד שיוצת האור ברובו כבמנחות (דף כ"ו) וא"כ לא הוה נמי פגול עד שיצית האור ברובו

דף ד' ע"א תוס' ד"ה אי דלא זרק וכו' ואמאי קתני לעולם ליתני הפגול מועלין בו ותו לא עכ"ל, החק נתן הקשה דא"כ מאי פריך אי בעולה פשיטא הא שם אפשר לומר דקמ"ל דלאו כמאן דחנקינהו דמי, ואין זו קושיא דעדיין תקשה למה קתני לעולם דהא זה פשיטא דבעולה לעולם מועלין בה, ואי משום דלא נימא דכמאן דחנקינהו דמי הוה סגי לומר מועלין בה ותו לא דהוה ידעינן דלאו כמאן דחנקינהו דמי ואז ממילא הוה ידעינן דבעולה לעולם מועלין בה, וזה פשוט וברור, ואין להקשות דא"כ מה הקשו התוס' לקמן ע"ב