תקנת עזרא (מעילה תנינא) קנז

ד"ה אלמא, וכן להתוס' דשלי בשלך אסור ר"ל שאין להם היתר בתורת חולין ושחיטתן לא מהני, עכ"פ למה יגרעו מלא נשחטו כלל דמותרין בהנאה מה"ת, אך י"ל דהא בפסחים (דף כ"א ע"ב) ס"ל לר' אבוהו דכל מקום שנאמר לא יאכל וכו' גם איסור הנאה במשמע, וע"ש דמסיק דנפיק ליה מקרא דלכלב תשליכון אותו אותו אתה משליך ואי אתה משליך לכלבים חולין שנשבע"ז כן ס"ל לר"מ, ואידך ס"ל חילין שנשבע"ז לאו דאורייתא ע"ש, וא"כ לר"מ חולין שנשבע"ז אסור מקרא דאותו בהנאה, וא"כ צ"ל דהא דילפינן חולין שנשבע"ז במה מצינו מקדשים בחוץ היינו לאיסור אכילה, דאי לאו הכי לא הוה ידעינן כלל מאותו למעט חולין שנשבע"ז דאסור בהנאה כיון דגם באכילה לא הוה ידעינן עדיין דאסור, אלא לאחר דידעינן איסור אכילה מהמה מצינו שפיר ילפינן מאותו לאיסור הנאה, ואח"כ ילפינן בממ"צ קדשים בחוץ דאסור בהנאה מחולין בעזרה דמה שלך בשלי וכו' דאסור בהנאה מה"ת, ומה דקיי"ל דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת היינו רק דמעילה מה"ת ליכא, אבל איסור הנאה נשאר שפיר מה"ת, וכל זה רק אליבא דר"מ אבל לר"י דס"ל חולין שנשבע"ז לאו דאורייתא וכן נראה שיטת הרמב"ם עיין לח"מ בפ"ב מה' שחיטה, א"כ אין לנו לימוד על קדשים בחוץ שאסור בהנאה אלא בנשחטו אבל לא במתו, כיון דילפינן מחולין בעזרה וחולין שמתו בעזרה הרי מותרין בהנאה אף מדרבנן ודיו לבא מה"ד להיות כנדון, אלא דמ"מ מסברא נראה דאסורין בהנאה מה"ת, כיון דמחיים נתקדשו העור והבשר אלא דהזריקה שבפנים מתירתן כבזבחים (דף ק"ג ע"א) ואם מתו שאין מי שיתירם ממילא אסורין, אלא דמעילה ליכא בהו דתו לאו קדשי ה' הם כמש"כ רש"י לקמן (דף י"ב ע"א) אבל אסורין בהנאה מה"ת, ואפי' להתוס' נמי נראה דאסורין בהנאה מה"ת שהרי אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ובעו קבורה כדאיתא בתמורה (דף ל"ב ע"א), אלא דתוס' בקדושין ס"ל דהא דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, אין זה משום דאין להם מי שיתירם אלא מקרא דואכלת ולא לכלביך, דאפי' פסוהמו"ק אין פודין להאכיל לכלבים וכ"ש תמימים, והשיגו על רש"י רק בזה דלא שייך למילף חולין שנשבע"ז מקדשים בחוץ לענין שאין השחיטה מתירתן, דקדשים בחוץ שאסור בהנאה אין זה משום שאין השחיטה מועלת להתירן אלא משום דאין להם פדיון, ויש להביא עוד ראיה דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, מבכורות (דף כ"א ע"ב) בהמה גסה ששפעה חררת דם ה"ז תקבר ופירש"י דאסור בהנאה שמא הולד זכר, ואם איתא דהא דאסור בהנאה הוא רק מדרבנן הרי קיי"ל ספק דרבנן לקולא, וכן מוכח בחולין (דף ע"ז ע"ב) דאיתא שם דמבכרת שהפילה שליא ישליכנה לכלבים משום סמוך מיעוטא דנדמה למחצה דנקבות, מבואר דאלו הוה ספק השקול הי' אסור בהנאה וע"כ דהוה ספק דאורייתא כנ"ל, ואמת דלמ"ד פודין את הקדשים להאכילן לכלבים י"ל דקדשים שמתו אין בהן איסור הנאה מה"ת, אבל להלכה הרי קיי"ל מכמה הרבה סתם משניות דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, וא"כ לפי ההלכה ברור הוא דקדשים שמתו אסורין בהנאה מה"ת, וכן מוכח מקושית התוס' בזבחים (דף ס"ט) שהקשו איך חל איסור נבלה על איסור קדשים הרי אאחע"א ע"ש, ומאי קושיא הא קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וכן הקשה באמת בהגהות הרש"ש שם, אע"כ דהתוס' שם ג"כ ס"ל דקדשים שמתו רק ממעילה דב"ת יצאו אבל אסורין בהנאה מה"ת, וכן הסכימו כבר גדולי האחרונים המהרי"ט אלגזי ובשו"ת בנין עולם ובספר תורת מרדכי, וזהו דלא כהפנ"י בסוכה (דף ט' ע"א) בתוס' ד"ה מנין, ובקדושין (דף נ"ז ע"א) ד"ה ואי ס"ד ע"ש

והנה איתא במכילתא ובילקוט פ' משפטים רמז של"ט דיליף ר"י דשור הנסקל עורו אסור מקו"ח ומה אם חטאת שבשרה מותר בשחיטתה עורה אסור במיתתה, שור הנסקל שבשרו אסור בשחיטתו אינו דין שעורו אסור במיתתו עכ"ל, ולכאורה קשה מאי קאמר דעור של חטאת אסור במיתתה הא קיי"ל קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, ויהיה מכאן נמי ראיה למה שכתבנו דקדשים שמתו נהי דמעילה לית בהו מ"מ איסור הנאה דאורייתא יש בהו, אלא דיש מקום לדחות ראיה זו עפ"מ שכתב בשו"ת עמודי אור סי' ע' ועוד איזה אחרונים דלענין קדשים שמתו שיצאו מידי מעילה דב"ת חלוק עור מבשר דהעור לא יצא מידי מעילה דב"ת גם לאחר מיתה, דהא הטעם דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, כתב רש"י לקמן במכילתין (דף י"ב) משום דאין פודין את הקדשים להאכיל לכלבים, וא"כ הא דתנן בזבחים (דף נ"ג) דבכור שנטרף קוברין אותו עם עורו הוא מדרבנן אבל מה"ת יכול לפדות העור, דבשלמא הבשר אי אפשר לפדות משום ואכלת ולא לכלביך, וכיון דדרש זה לא שייך בעור ומה"ת יש לו פדייה א"כ ראוי הוא לגבוה לדמי ומועלין בו בהעור מה"ת אפי' כשמתה הבהמה, ואי משום דלאחר מיתה אי פשר לפדות העור משום דבעינן העמדה והערכה, הא לא קשיא דהא משכח"ל שיעמידה ויעריכה סמוך למיתה כמש"כ התוס' במכילתין לקמן (דף ט"ו ע"א) ד"ה ואפי' עיי"ש בדברינו, וא"כ א"ש הא דיליף ר"י במכילתא ובילקוט שם קו"ח דשור הנסקל עורו אסור בהנאה מחטאת שמתה והעמידוה והעריכוה סמוך למיתתה דעורה אסור בהנאה וגם מעילה יש בה, וא"כ אין מהמכילתא ראי' דקדשים שמתו בשרן אסור בהנאה מה"ת אע"ג דאין בהן מעילה מה"ת, אך מ"מ הדין דין אמת דקדשים שמתו יצאו מה"ת רק מידי מעילה אבל אסורין בהנאה מה"ת כמש"כ לעיל

והנה בתמורה (דף י"א ע"ב) בעי מניה אביי מרבא הקדיש עורה מהו בעבודה וכו' כי קתני אסורה בעבודה מדרבנן ופירש"י וכי קמבעיא לי מדאורייתא ולמילקי עליה עכ"ל, ולכאורה תמוה דהא קיימא לן בבכורות (דף י"ד) דבקדושת דמים למזבח ליכא איסור עבודה רק מדרבנן, וכשהקדיש רק העור לחוד הרי לכאורה אין כאן רק קדושת דמים, וע"כ לומר דמיירי שהקדיש העור גופה למזבח והוא מסוג הקדיש אבר אחד למזבח שאם ימכור את הבהמה למחויב עולה תשאר העור בקדושת מזבח, ונהי דלהלכה קיי"ל בהקדיש למזבח אבר שהנשמה תלויה בו פשטה קדושה בכולה וכל העור הוה אבר שהנשמה תלויה בו דגלודה טרפה, מ"מ שפיר קמבעיא אביי לרבא לשיטת רבא בתמורה שם דבאבר שנעשה נבלה דוקא פשטה קדושה בכולה ולא באבר שנעשית טרפה ועיין בחידושי לרמב"ם ספ"א מה' מעילה, אבל אכתי קשה דהא א"ר ינאי בזבחים (דף ק"ג) דאפי' למ"ד לא תפסי הנ"מ בשר אבל עור תפיס, הרי דאפי' עור קרבן שלם לאו ממון מזבח הוא מכ"ש במקדיש עור לבד למזבח, אך באמת הסוגיא דזבחים תמוה מאוד לפי פשוטה דאיך אפשר שאין מעילה בעור הקרבן כל זמן שלא נזרק הדם, ומי גרע עור העולה משופר של עולה דמועלין בו כבר"ה (דף כ"ח ע"א) ובתמורה (דף ל"ב ע"ב) מקשה למ"ד לא תפיס קדושת בדה"ב אמאי תניא ומועלין בה שתי מעילות ונדחק הש"ס לתרץ ולא משני דמעילת בדה"ב