תקנת עזרא (מעילה תנינא) קנו

מהדורא תניינא מילואים לחידושי מס' מעילה שכתבתי וסדרתי

דף ב' ע"א ברש"י ד"ה או חוץ למקומן וכו' ותרוייהו פיגול דחול"ז ופיגול דחול"מ מחד קרא נפקא וכו' עכ"ל וכן הוא גם בפירגמ"ה, ולכאורה הוא אריכות שלא לצורך, ונראה דקשה להו דהא לפי המסקנא דגמ' תני מתניתין כל הבבות בסדר לא זו אף זו, ובחוץ לזמנו וחוץ למקומו הו"ל זו ואין צ"ל זו דהרי חוץ לזמנו חמור מחוץ למקומו דחל"ז הוה פיגול וחל"מ הוה רק פסול, להכי כתבו לתרץ דכל ענין חוץ למקומו ידעינן רק מהיקשא מחוץ לזמנו להכי אינו ראוי למיתני חוץ למקומו קודם חוץ לזמנו, וגם דהרי בחוץ לזמנו שייך הסברא דהואיל ומרצה לפגולו אבל בחוץ למקומו דלא שייך סברא זו הו"א דאין בו מעילה קמ"ל גם חוץ למקומו והוה לא זו אף זו, ועיין מש"כ בתוס' כאן ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו ע"ש וק"ל ומ"מ בבא דשחט בלילה וזרק ביום על כרחן לפי הגירסא במשנה זו ואצ"ל זו קתני כמש"כ רש"י ורגמ"ה לעיל כיון דזריקה שהיא עיקר עבודה היתה ביום ודאי דמועלין, ובפרט לפמש"כ התוס' בזבחים (דף פ"ד ע"ב) בהג"ה ד"ה יוצא וכו' דלא מצינו פסול דעמוד השחר בדם כלל, ורק שקיעת החמה פוסלת בדם ע"ש ובזבחים (דף נ"ו ע"א), א"כ בשחט ביום וזרק בלילה הרי מלבד הריעותא דזריקה בלילה יש עוד ריעותא בהדם גופא שנפסל בשקיעת החמה, אבל בשחט בלילה וזרק ביום ליכא ריעותא בדם גופא רק הא דשחט בלילה, ועיין בשמ"ק כאן אות ל"ה שכתב דלהכי נקט בבא דשחט בלילה וזרק ביום משום דאיכא שני פסולים ששחט בלילה וגם הדם נפסל בלינה, דהשמ"ק אזיל בשיטת רש"י דהא דדם נפסל בשקה"ח היינו בלינה ולא בתחילת שקיעה ועיין בשאגת אריה סי' י"ז, ובאמת כן משמע לשון הגמ' לקמן (דף ה' ע"א) מאי לאו דלן דם ועוד שם לשונות כאלה (בדף ד' ע"ב ודף ו' ע"א) דמשמע דרק לינה פוסלת ולא שקה"ח, ועיין לקמן (דף ה' ע"א) בתוס' ד"ה היתר שחיטה שנינו ובדברינו לקמן (דף ו' ע"א) ובשאגת אריה שם, ובספר אמתחת בנימין כתב דלא נפסל בשקה"ח רק בשחט קודם שקיעה אבל אם שחט אחר תחילת שקיעה רק בלן נפסל, ועיין בתוס' זבחים, (דף נ"ו ע"א) ומנחות (דף כ' ע"ב) ואכמ"ל

בגמ' קתני קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן פשיטא, נהי דהבשר יחד עם כל הקרבן טעון שרפה כיון שנפסל ולא חזי לא למזבח ולא לכהנים, מ"מ מוטלין בהן אפי' להסוברים דגם בקדוה"ג בעינן שיווי ממון לענין מעילה, משום דבשר חטאת ואשם ושאר קדק"ד הנאכלין אחר האימורין גרירי לענין מעילה, וכיון דהאימורין אם עלו לא ירדו ממילא מועלין גם בבשר, דהרי גם קדק"ד כשרים נמי קודם זריקה לא חזו עדיין לא לגבוה ולא לכהנים, ואחר זריקה הבשר אמנם חזי לכהנים, אבל הרי הא דחזי לכהנים זה אין מביא לידי מעילה, ואדרבה כל שיש לו היתר לכהנים שעה חדא שוב אין בו מעילה, אלא ע"כ דהבשר קודם זריקה אחר האימורין גרירי, ועיין בדברינו לקמן (דף יו"ד ע"א) מש"כ בענין זה בארוכה

רש"י ד"ה חוץ לזמנו וחוץ למקומו למאי חזו וכו' ושחט בלילה וזרק בלילה נמי דין הוא דמועלין בהן דלילה לאו מחוסר זמן הוא עכ"ל כ"כ בפירגמ"ה לעיל, ודאי דאין כונתם לפלוגתא דחזקיה וריו"ח דחגיגה (דף ט' ע"ב) דא"כ איך יפרנס חזקיה למשנתנו, והרי גם ההלכה היא כחזקיה דלילה הוה מחוסז"מ, ותו דהרי נשחט ביום ונזרק בלילה הא לא שייך לומר לילה לאו מחוז"מ הוא כמובן, אך כונתם לומר דלילה כיון דטפלה הוא להיום אין פסול דעבודה בלילה רק ריעותא קלישא אע"ג דהפסול הוא מה"ת, ולישנא דלילה לאו מחוז"מ הוא לאו דוקא אלא דמליצת הש"ס נקטו ואכתי צ"ע בזה

תוס' ד"ה חוץ לזמנו וחלמ"ק למאי חזו וכו' וקשה דמאי פריך השתא וכו' לכן נ"ל דגרסינן חוץ לזמנו וחולמ"ק פשיטא וכו' עכ"ל, לענ"ד אין התחלה לקושיתם שהרי בזבחים (דף פ"ד ע"ב) קאמר הש"ס דמפני מה אמרו חוץ לזמנו אם עלה לא ירד הואיל מרצה לפיגולו, חוץ למקומו הואיל ואתקיש לחוץ לזמנו, הרי דעיקר היסוד דחוץ לזמנו וחלמ"ק אם עלו לא ירדו הוא משום דמרצה לפיגולו, וא"כ קודם שידענו דמרצה לפיגולו הוה אמינא דבאמת אם עלו ירדו, וזהו באמת תירוץ הש"ס כאן הואיל ומרצה לפגולו כלומר ואם עלו לא ירדו משו"ה מועלין בהם, והרי בלאו"ה ע"כ דסמך התרצן אסוגיא דזבחים שם, דאל"כ מאי משני הש"ס כאן אחוץ למקומו הא בחולמ"ק לא שייך הטעם דמרצה לפגולו, וע"כ דסמך אסוגיא דזבחים שם דחולמ"ק אתקיש לחוץ לזמנו דאם עלה לא ירד, וא"כ גירסת המפרש ורגמ"ה ופירושם א"ש מאוד, דבאמת גם פירוש המורה כאן דקושית הש"ס היא מה חידוש יש כאן, ומשני הואיל ומרצה לפגולו והוה ס"ד דזריקה מפקיעה מידי מעילה מלבד דלשון הש"ס לא משמע כפירושו, מלבד זה הרי כבר ביארתי ברש"י במתניתין ד"ה או חוץ למקומן דבבות דמשנתינו לא זו אף זו קתני, ולפירוש המורה בשלמא חוץ לזמנו רבותא היא דסד"א דיצא מידי מעילה הואיל ומרצה לפגולו, אבל חוץ למקומו הרי ע"כ זו ואצ"ל זו קתני, והתימה על התוי"ט במשנתינו שרוצה לתרץ הקושיא עם פירוש המורה והוא אדרבה מחזיק הקושיא ע"ש, עכ"פ נתבאר דגירסת רש"י ורגמ"ה ופירושם עיקר וק"ל

ע"ב קדשים שמתו יצאו מידי מעילה דבר תורה, דע דאע"ג דמעילה מה"ת ליכא בקדשים שמתו, איסור הנאה מה"ת יש בהן מ"מ, דבקדושין (דף נ"ז ע"ב) אהא דמה שלי בשלך פירש"י דאסור בהנאה דמי יתיר אחרי שאין דמו נזרק וכו', הרי מבואר דאסור בהנאה מה"ת כמו מחיים. ואמת שהתוס' שם הקשו על רש"י מהא דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה ע"ש, משמע דס"ל דאיסור הנאה בקדשים שמתו אינו רק מדרבנן, אבל לכאורה קשה בין לפירש"י ובין לפירוש התוס' דכיון דמפורש בגמ' דקדשים שמתו יצאו מידי מעילה דב"ת, וא"כ כיון דהגמ' מדמה שם חולין שנשחטו בעזרה לקדשים שמתו, ע"כ חשנבע"ז מותרין בהנאה מה"ת דומיא דשלי בשלך, ובאמת למ"ד חושנבע"ז דאורייתא אסור בהנאה ג"כ מה"ת כמפורש בסוגיא שם ובחולין (דף פ"ה ע"ב) וע"ש בתוס' ד"ה אין והתנן, ולהאי מ"ד אם קידש בו אשה אינה מקודשת, ואם היה אסור בהנאה רק מדרבנן היתה מקודשת, ולא דמי למקדש אשה בחמץ משש שעות ומעלה כמש"כ התוס' בקדושין (דף נ"ח ע"א)