תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) שד

מטעם דאין נביא רשאי לחדש דבר ודו"ק בזה היטב

ד) נשוב לענינינו דדברי התוס' במנחות (דף צ"ח ע"א) נכונים ונאמנים דבריהם, וגם דברי הרמב"ם בין בפיהמ"ש דכלים ובין בספר היד מדוקדקים, והא דלא הזכיר הרמב"ם בספרו היד צורת שושן הבירה, והרי היא מפורשת במשנה דמידות וכן במשנה דכלים הנ"ל ובפי' ר"ח בפסחים (דף פ"ו ע"א) איתא בזה"ל, ויש אומרים מקום היה בנוי בביהמ"ק צורת שושן הבירה ועשו בה בנין אמה אחת וכו' ע"ש היטב] לענ"ד הוא משום דכל צורה זו היתה רק זמניית לעת שהיו תחת מלכות פרס כדי שיזכרו מאין באו ושלא ימרדו בהם כדאיתא במנחות שם, והרי גם נדבך של עץ עשה כרשו בביהמ"ק סבר אי מרדו בי יהודאי אקלייה בנורא ר"ה (דף ד' ע"א) ע"ש, ובפרט בביהמ"ק דלעתיד דודאי לא יהיה צורה מעין זו דאז יתבטלו שני הטעמים, שהרי יבואו לא ממדינה אחת כדכתיב (ישעיה י"א) ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ מארבע כנפות הארץ, וגם לא ירצו כלל הגוים שישראל יהיו משועבדים להם אדרבה הגוים ייראו מישראל ומביהמ"ק יראת הכבוד והרוממות כנאמר (ישעיה ס') כי הגוי והממלכה אשר לא יעבדוך יאבדו וגו' כבוד הלבנון אליך יבוא ברוש תדהר ותאשור יחדיו [לא לכונת כורש דאמר אקלייה בנורא] רק לפאר מקום מקדשי ומקום רגלי אכבד, יהי רצון שנזכה לזה בבאו"א: השמטות השמטה לפרק ד'

בפרק ד' הבאתי דברי השב שמעתתא שכתב דנהי דעד המעיד להוציא ממון מהדיוט לגבוה דין ממון יש לו, מ"מ להוציא ממון מגבוה לחולין דין איסור לבד יש לו וכ"כ בשם הרמב"ן הובא בר"ן בקדושין פרק האומר באלפס סי' תרס"א ע"ש, וכ"כ התוס' בקדושין דף ס"ד ע"א) דהא דאב נאמן להעיד על בנו שהוא גדול, הוא דוקא אב אבל לא אחר ע"ש בתוס' ד"ה נאמן וכ"כ בפשיטות המג"א באו"ח סי' תקע"א סק"נ, אכן לא אעלים בזה שהרשב"א בחידושיו בקדושין שם ד"ה בני זה כתב דאחר נמי נאמן לחרמים ולהקדישות ואב דנקט לרבותא קאמר אע"פ שהוא קרוב ע"ש. וכ"כ המרדכי ביבמות פרק מצות חליצה וז"ל המרדכי שם והא דתניא התם ובקדושין דף ס"ד) בני זה בן י"ג שנה ויום אחד נאמן לחרמים ולא למכות וכו' לאו משום שהוא אביו אלא משום שהוא כאדם אחר כדאמר בכריתות אפי' אחד אומר אכלת חלב והוא שותק נאמן ולאו דוקא נקט אביו וכו' עכ"ל, ולענין להוציא ממון הרי בודאי אין עד אחד נאמן וכ"כ באמת הרשב"א בקדושין שם להדיא דלמכות וממון אין האב נאמן, וא"כ ע"כ לומר דשיטת הרשב"א והמרדכי היא דגם להוציא ממון מהדיוט לגבוה נמי רק דין איסור יש לו ולא דין ממון ומש"ה עד אחד נאמן באיסורין וכן משמע ברשב"א קדושין (דף ס"ה) ע"ש דלא כהרמב"ן, והסברא בעיני צ"ע שיהא לזה דין איסור בכל אופן, דבשלמא אם עד אחד אומר אכלת חלב הרי אין עיקר עדותו לממון וגם חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותם להכי אין זה מקרי ממון רק איסור, אבל חרמים והקדישות אם נימא דעד אחד נאמן הרי יהיה ע"א נאמן לממון ממש דהרי חייבי חרם ונדרי הקדישות ממשכנין אותן, ולא עוד אלא שגזבר הקדש מותר לכנוס לביתו למשכנו כיון דאינו מלוה, כמש"כ הטור בח"מ סי' צ"ז סעי' כ"ז וכן מפורש ברע"ב במשניות ערכין פרק ה' משנה ו' [ופלא על התומים והנתיבות בח"מ שם ס"ק י"ז שכתבו זה רק דרך אפשר ויותר יפלא על הרש"ש שכתב בהגהותיו לב"מ (דף נ"ד) שאין גזבר של הקדש נכנס לעבוט עבוטו ובטור וברע"ב מפורש דנכנס] וגם אינו בהשבת העבוט כמפורש שם בטור סעי' מ"ט ונו"ן, והנה בגמ' מבואר הטעם דבהקדש ליכא השבת העבוט משום דכתיב ולך תהיה צדקה והקדש א"ל צדקה, ולכאורה תמוה דלמ"ל האי טעמא תיפוק ליה דלאו מלוה היא רק נדר וכל דלאו מלוה אינו בהשבת העבוט, אך יא נז י"ל דצריך האי טעמא בגזבר שלוה להדיוט אבנים המסורות לו לבנין דהוה הלואה גמורה עיין בב"מ (דף נ"ז ע"ב) ומשכנו דג"כ א"צ להשיב לו העבוט, ובזה יתיישב לנו מה שיש עוד לעמוד דלמ"ל טעמא דהקדש א"צ צדקה תיפוק ליה דכיון דהקדש קונה משכון הרי אם ישיב להלוה וישתמש בו ימעול בקודש ובשוגג יתחייב קרבן מעילה, ואין לומר דהקדש אינו קונה משכון כמו דעכו"ם אינו קונה משכון מישראל כבפסחים (דף ל"א ע"ב) דא"כ הרי יקשה עוד יותר האי טעמא דיצא הקדש שא"צ צדקה דאם אינו קונה משכון צדקה מנין כדאיתא בפסחים שם, ולהנ"ל ניחא שפיר דצריכין האי טעמא דהקדש אינו צריך צדקה בלוה הגזבר האבנים המסורות לבנין דבאמת הוא ענין הלואה הדיוט להדיוט ובודאי קונה המשכון וכשישיב העבוט לא ימעול הלוה שהרי בונין בחול ואח"כ מקדישין כדאיתא בב"מ (דף נ"ז שם) לענין ריבית בהקדש, ומ"מ כיון דעכ"פ לצורך הקדש המה האבנים והקדש א"צ צדקה א"צ הגזבר להשיב העבוט כמו שאין ריבית נוהג בו כמבואר בב"מ שם, ועכ"פ קשה מאוד איך נוכל לומר דעד אחד יהיה נאמן כמו שהוא נאמן לאיסור והרי ממון ממש הוא, ואולי אפשר לומר דכיון דנשאלין על חרמים והקדישות משו"ה כשעד מעיד שנדר עדיין רק איסור לבד הוא כיון שיש לו עצה שלא יצטרך לשלם נדרו אין כאן הפקעת הבעלים עיין בדברינו לקמן פרק ט"ז מש"כ שם באריכות מעטה ומשו"ה הוה רק ענין איסור וע"א נאמן באיסורין ואכתי צ"ע בכ"ז:

השמטה לפרק ט"ז

התוס' בגיטין (דף פ"ג ע"א) ד"ה עמדה כתבו דהא דעברה וניסת הגט בטל היינו לאחר מיתת המגרש, דבחייו לא שייך לומר דהגט ליבטל דכשיבטל הגט שוב אין הנשואין חלין ע"ש, הרי דבחיי המגרש אף דאם נימא דהגט קיים חלין הנשואין ועברה על התנאי, מ"מ מסתברא להו להתוס' דבתנאי המתהפך כה"ג הגט בתוקפו, וכבר נסתפקו חכמים בכהן שגירש אשתו מעכשיו על מנת שלא תאכל שום איסור שלשים יום ואכלה תרומה בתוך השלשים יום איך נידן בזה, דהרי אי נימא דהגט בטיל מפני אכילת התרומה שהרי זרה היא ואסור לה, א"כ אשת כהן היא ומותרת בתרומה כיון שהגט בטיל ולא אכלה איסור וצ"ל הגט קיים, ולהיפך אם נימא שהגט קיים הרי אינה אשת כהן ואכלה איסור וצ"ל הגט בטל והיא שאלה מחוכמת, ופשטה ידידי הרב מנחת פתים