תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצט

ר"ט לר"ע, ומסיק אביי טעמא דגם ע"א מהימן אע"פ דמכחישו דא"ל שלח ואחוי עיי"ש, וכתבו שם התוס' ד"ה שלף ואחוי מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר פד אחד נאמן עליו ואפי' ע"א מכחישו, וכתב המקנה שם דגם רבא מודה למסקנא לטעם דשלף ואחוי עיי"ש שקצרתי מאוד כאן, וכתב הח"ס באהע"ז ח"ב סי' ס"ז וז"ל, מה"ת בודאי אין ע"א נאמן כלל נגד החזקה ואהא דהך שלף ואחוי אין שום פסוק או ראיה בש"ס אלא הש"ס אומר כן גבי בעל מום מסברא וע"כ היינו טעמא עד שתאכלהו בספק איסור אכלהו בהיתר כיון דאיכא לברורי כמו ביש לו מתירין, וא"כ ביש לו מתירין הא קיי"ל בהוצאה מרובה, וטרחא גדולה לא אמרינן הך סברא, וא"כ ה"נ לא נימא שלח ואחוי אלא בכגון הך דבעל מום וכו' עכ"ל עיי"ש, והנה אע"ג דהח"ס קרי להא דאפשר לברר איסורו דשיל"מ ודשיל"מ מדרבנן הוא כמש"כ התוס' שהבאתי לעיל, מ"מ הך דבשיל"מ דשלח ואחוי ע"כ דאורייתא הוא דהרי בע"מ דפסול לעבודה ע"פ עד אחד מדאורייתא הוא, וגם הא דמקוה שנמצא חסר טהרות שנעשו ע"ג טמאות נמי מה"ת הוא כנראה להדיא מהתוס' חולין (דף יו"ד) ד"ה ודילמא ובכ"ד, והב"ח בתשובותיו סי' א' שכתב דאינן טמאות רק מדרבנן כבר השיג עליו התבו"ש סי' ב' ס"ק ל"ב, הנה כי כן אנו רואין דהיכא דאפשר לברר איסורו כהך דשלף ואחוי אפי' אם נקרא אותו דשיל"מ מ"מ מה"ת אסור כדאמרינן בעלמא הא למ"ל קרא סברא הוא, דכיון דיש לברר איסורו בלי הוצאה מרובה וטרחא יתירה על אתר אין לסמוך על חזקה דמעיקרא וכיוצא בזה, והדברים ברורים

ולפי"ז להרא"ה דס"ל דכל היכא דאפשר להוציא האיסור ע"י הגעלה הוה כניכר האיסור כיון דיש לברר איסורו א"כ מה"ת לא בטיל לדברינו כמבואר לעיל, וכיון דתערובות הקדש בקדושת דמים יש כח לברר ולהוציא האיסור ע"י פדיון א"כ להרא"ה מה"ת לא שייך ביה דין בטול ברוב ומיושב שפיר קושית התוס' במעילה הנ"ל, אכן התוס' במעילה אזלו בשיטת הרשב"א דאף שאפשר להוציא האיסור ע"י הגעלה מ"מ לא מיקרי ניכר האיסור אלא דהוה דשיל"מ ככל דשיל"מ דעלמא דרק מדרבנן לא בטיל, ולא דמי להך דשלח ואחוי דהתם האיסור שהוא המום וכן חסרון המקוה כבר מבורר בפ"ע וחסר רק לפתוח העינים לראות המום ולמדוד המים. אבל בבליעה שבכלי וכן תערובות ההקדש בחולין אשר באשר הוא שם אין האיסור ניכר שפיר בטיל מה"ת ומשו"ה הקשו התוס' שפיר דאע"ג דהמטבע היא דבר שיש לו מתירין ע"י פדיון מ"מ הרי אינו בטיל רק מדרבנן וא"א להביא קרבן, וקצרתי מאוד בזה ודו"ק, דבעיקר הדבר רציתי כאן להזכיר שיש דשיל"מ דמה"ת אסור כגון שלף ואחוי דלכו"ע אסור מה"ת וזה נתבאר בדברינו בעזה"ש, משום דבזה מתורצת מעיקרה קושית התוס' במעילה אשר אנו עסוקים בספר הזה בו לשיטת הרא"ה עכ"פ כמו שנתבאר בישועתו יתברך: פרק מ"ט

ואחרי שערכתי לפניך פרק הקודם בעזרתו יתברך ראיתי להסמיך בפרק הזה ביאור דברי המרדכי סוף פ"ק דשבת, שפסק דדבר שנולד בתערובות אפי' דבשיל"מ בטיל הוא וזכרנוהו כמה פעמים בפרקים הקודמים בלי ביאור דבריו, וז"ל המרדכי שם גיגית מלאה ענבים והיין זב מהן גם מערב שבת מותר לשתות היין בשבת דהיין שבא מהן בשבת נתבטל בתוך היין שהיה שם מעש"ב ואע"ג דהוה דשיל"מ הנ"מ כי ניכר האיסור קודם שנתערב ואח"כ נתערב לא בטיל במינו אבל הכא נולד האיסור בתוך התערובות שפיר בטיל, וראיה לזה דהא אפי' עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור ביו"ט. הא מבואר בריש ביצה דמרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן כיון דליתא לאיסורא בעינא ואף דעצים המוקצים הם בעין עכ"ל, הביאו הרמ"א באו"ח סי' ש"כ וביו"ד סי' ק"ב להלכה, ודבריו צריכין ביאור בשני ענינים, חדא בהסבר הדבר למה יהיה הדין כך דבנולד האיסור בתערובות גם דשיל"מ בטיל דלכאורה הוה כהלכתא בלא טעמא ועיין לעיל פרק כ"ג בזה, ושנית הראיה שהביא המרדכי מפ"ק דביצה תמוה כמו שתמה עליו הכו"פ ביו"ד שם דהרי התם בעצים שנשרו מהד"ק ביו"ט הטעם מפורש שם בגמ' משום דמקלי קלי איסורא, ועוד תמוה סיום דבריו במרדכי שם "ואע"ג דעצים המוקצים הם בעין" עכ"ל, משמע דרוצה להתיר גם באיתא לאיסורא בעינא וזה פלא דא"כ מתי דשיל"מ לא בטיל

והנה בטעם דינו של המרדכי דבנולד בתערובות גם דשיל"מ בטיל יש לומר, בהקדם מה שתמהו האחרונים על הטעם שכתב רש"י ז"ל דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, הרי כל איסור שנתבטל נהפך להיתר ומאי עד שתאכלנו באיסור איכא אחר הבטול, והוכיחו מזה דבאמת שיטת רש"י היא כהפוסקים דאין האיסור נהפך להיתר עיין ברא"ש חולין פגיה"נ, אמנם במנחות (דף כ"ג ע"ב) כתב רש"י שם בזה"ל דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשיריים לא הוה ריבוי סלתה דבטל כמאן דליתא דמי עכ"ל ועיין מש"כ בזה בעזה"ש לעיל פרק ל"ו ותרווה נחת, עכ"פ מבואר דרש"י ס"ל דאיסור הבטל ברוב היתר כמאן דליתא כלל דמי או שנהפך להיתר, וא"כ הרי הדרה הקושיא לדוכתה מאי שייך לומר בדשיל"מ עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כיון דאחר הבטול אין כאן עוד איסור כלל

ולכן אמינא דמש"כ רש"י עד שתאכלנו באיסור לאו איסור עצמו קאמר דבאמת איסור שנתבטל כמאן דליתא דמי או שנתהפך להיתר מ"מ כיון דדבר שיל"מ הוא ויש לו עצה לאכול למחר בלא בטול הוה כמבטל איסור לכתחילה דאכתי לאו דיעבד גמור הוא כיון שיש עדיין עצה לאכול בלא בטול, וסברא זו נמצא בפוסקים ועיין ברמ"א יו"ד סי' צ"ה ובהגהות יד אפרים בחילוק שבין קדרה למאכל לענין נ"ט בר נ"ט ונוטל"פ דכיון דלקדרה יש תקנה בהגעלה הוה כמבטל איסור לכתחילה ועיין בדברינו בפרק הקודם, גם בשו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ז כתב וז"ל ולענין לקחת מא"י דבר שנתבטל בששים הדבר ידוע שאסור דהא בשעה שלקחו מהא"י הוה כאילו מבטלו לכתחילה ודבר ברור הוא עכ"ל, וה"נ בכל דשיל"מ הסברא נותנת כן דהרי כל מבטל איסור לכתחילה במזיד אין האיסור על עצם מעשה הבטול דהרי אם ירצה לבטל על מנת שלא לאכלו ודאי דרשאי, וע"כ דהאיסור הוא רק מה שהוא אוכלו ע"י הבטול וא"כ בדשיל"מ אע"ג דכבר נתערב ממילא מ"מ הרי אוכלו ע"י בטול לכתחילה בעוד שיכול לאכלו בלא בטול ודו"ק

ולפי"ז דהא דדשיל"מ דלא בטיל משום לתא דאין מבטלין איסור לכתחילה אתינן עלה יבואר טעם המרדכי דבדבר שלא נולד האיסור לבדו רק בתערובות גם דשיל"מ בטיל, דהרי בפסחים (דף למ"ד) איתא אמר רב קדירות בפסח ישברו ופריך הש"ס אמאי לישהנהו עד אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינם, ופירש"י דרב ס"ל כר"י דלאחר זמנו אסור מה"ת וס"ל שלא במינו בנו"ט, ותמהו התוס' והר"ן הא אין מבטלין איסור לכתחילה, ותירץ הר"ן באלפס וז"ל ויש לומר דבחמץ