תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצח

בערכין שם (דף כ"ז ע"א) ד"ה המקדיש שדהו ס"ל כמו כן כהרי"ף דהרי ז"ל שם. דאי שלא בזה"ב מחללו אם ירצה אפי' לכתחילה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריווח להקדש כדאיתא לקמן בסוף פירקין ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודא א"ל שקול ד' זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך עכ"ל, וכבר העיר התוי"ט שם וכן העיר הגאון ר' בצלאל מווילנא ז"ל בהגהותיו דאיך כתבו התוס' דיכול לחלל על שו"פ והם בעצמם הביאו תוך כדי דיבור לשון הש"ס שקול ד' זוזי אחיל עלייהו, אלא ודאי דהתוס' ס"ל נמי כהרי"ף והרגמ"ה דבהקדש לא בעינן פרסומי מילתא וסגי בפרוטה והביא רק ראיה מסוף פירקין לדבריהם דבזמה"ז אין רווחא להקדש אם יפדה בשוויו שהרי ישליך הפדיון לנהר משו"ה אפי' לכתחילה פודה שוה מנה על שו"פ ולענ"ד כן הוא גם דעת רבינו יונה ר"פ כיצד מברכין שכתב שם וז"ל ודין הפדיון כך הוא וכו' ואח"כ יקח פרוטה אחת וכו' ואח"כ יאמר יהיו הפירות אלו מחוללין על זה ואח"כ ישחוק אותה הפרוטה וכו' ובה"ג כתב שיפדה אותו בד' זוזי וסמך ע"ז מפני לשון אחר שמצאו בערכין שאמר זיל שקול ד' זוזי ופריק עלייהו ושדינהו בנהרא ול"נ שלא אמרו ד' זוזי בדוקא אלא אפי' בפחות הוא מחולל כדאמרינן והא אמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל וכו' ומינה שמעינן שהלכה כשמואל שאם חיללו על שו"פ מחולל וסגי ליה בהכי בחו"ל ואפי' לכתחילה מותר עכ"ל בקיצור, ואמת שדבריו צריכין ביאור ואכמ"ל אבל זה ברור דס"ל כהרי"ף והרגמ"ה ז"ל, וגם בפסקי תוס' במס' ע"ז (דף י"ג אות כ"ב) איתא בזה"ל הקדיש קרקעות שוה מנה יחלל על שו"פ וישליך לנהר וכו' עכ"ל, אכן בפסקי תוס' יומא אות ל"ח ס"ל דבעינן ד' זוזי ע"ש [ויש שם טעות הדפוס הניכר שבמקום מטלטלין צ"ל מקרקע ובמקום ומקרקע יחלל צ"ל ומטלטלין ירקבו עיי"ש ותבין] ואני אינני יכול כאן להאריך יען שכ ענין פרק זה הוא בא כאן רק למילואים לדין הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל שהארכתי בו הרבה באיזה מקומות בספר זה ובספרי תקנת השבים, ואולם הנני חושב לי לחובה לכתוב בזה שלדעתי גם דעת הראב"ד פ"ח ה"ח מה' ערכין כדעת האלפס ורבינו יונה ואין צורך הרבה לדברי מרן הכ"מ שם דמש"כ הראב"ד פרוטה הוא לאו דוקא, אלא דדוקא קאמר אע"פ דלא נקט לה דרך השגה על הרמב"ם

ואחרי כל דברינו אלה הנה. מבואר דשלש מחלוקות בדבר, הרי"ף ורגמ"ה והראב"ד ורבינו יונה ותוס' באיזה מקומות ס"ל דלא מבעיא מע"ש וכרם רבעי אלא אפי' הקדש נמי לא בעי לפדיונם ד' זוזי וסגי בפרוטה, והרמב"ם והרא"ש והר"ן ס"ל דהקדש בעי ד' זוזי לפרסומי מילתא כיון דהקדש אית ליה קלא גם הפדיון בעי פרסום משא"כ מע"ש ונט"ר שאין להם קול סגי הפדיון בפרוטה, ובה"ג ותוס' בכורות (דף נ"ג ע"א) ד"ה מעות ותוס' ר"ה (דף ל"א ע"ב) ד"ה וביקש והמרדכי פ"ק דע"ז בסו"ד וכן משמע קצת בתמים דעים סי' קל"ב [ודע דהראב"ד בעל ההשגות אינו הראב"ד בעל התמים דעים כמו שהוכיח כבר בספר מלבושי יו"ט ח"ב סי' ז' מח"מ] ועוד באיזה מקומות בתוס' ס"ל דאפי' מע"ש ונט"ר נמי בעי ד' זוזי לפדיונם, ועיין בב"י ליו"ד סי' קצ"ד ובד"מ ובב"ח ובפו"ד שם ואכמ"ל, ודע דלענ"ד אם ההקדש שוה פחות מד' זוזי כגון ששוה רק ג' זוזי או פחות מזה עד פרוטה לכו"ע לא בעי לפדיונו ד' זוזי דיותר משוויו אין צורך לתת בזמן הזה לכל הדיעות ודו"ק: פרק מ"ח

נשוב מעט לדברי התוס' דידן במעילה (דף כ"א ע"ב) ד"ה פרוטה וכו' שכתבו וז"ל תימא ולבטיל האי פרוטה של הקדש שנפלה, וכי תימא דבר שיש לו מתירין הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטיל הא ליכא למימר דדבר שיל"מ דרבנן הוא עכ"ל, הנה הא דדקדקו וכתבו דהוה דשיל"מ ע"י פדיון ולא כתבו דהוה דשיל"מ ע"י שאלה דהרי נשאלין על הקדישות, פשוט הוא דאולי בשיטת הר"ן בנדרים (דף נ"ט) ויתר הראשונים העומדים בשיטה זו דרק נדרים דמצוה לאיתשולי עלייהו, אבל הקדישות דליכא מצוה לאיתשולי לא הוה דבר שיל"מ רק מטעם פדיון, ומשו"ה לא מיקרי הקדש דשיל"מ רק בקדושת דמים אבל קדוה"ג דאין לו פדיון לא הוה דשיל"מ אע"ג דמצי לאיתשולי עליו כיון דליכא מצוה. לשאול על הקדישות, אבל בספר בית הבחירה להרב המאירי שם בנדרים כתב דהקדש הוה דשיל"מ מטעם שאלה אע"פ דליכא מצוה למשאיל עלה, ולא דמי לתרומה דשם הוא מחויב להפריש ולא שייך טעותא משא"כ הקרש דנודב מרצונו ויוכל להיות דטעה וישאל עליו עכת"ד עיי"ש, וא"כ גם קדוה"ג הוה דשיל"מ היכא דהוא דבר הנידר ונידב ורק דבר שאינו נידר ונידב כמו חטאות ואשמות דמו לתרומה דכיון דליכא מצוה לאיתשולי עלייהו לא הוה דשיל"מ מטעם שאלה כיון דבאו בחובה ולא שייך בהו טעותא, ונפ"מ בזה גם לדידן לענין דבר הנאסר בשבועה דליכא מצוה לאיתשולי עלה, דלהר"ן ודעימיה לא הוה דשיל"מ כמו שהביא הפתחי תשובה ביו"ד סי' ק"ב סק"י באריכות והשיג על הפמ"ג בפתיחתו לה' פסח שכתב דגם שבועות הוה דשיל"מ ע"י שאלה, ולדברי הרב המאירי גם שבועות הוה דשיל"מ וא"כ דברי הפמ"ג יש להם מקום, ומ"מ לדינא לענ"ד שיטת התוס' והר"ן עיקר וקצרתי

ויש לענ"ד מקום להוכיח דגם הרא"ה ס"ל בזה כהרב המאירי, דהרי על מש"כ הרשב"א הובא בשו"ע יו"ד סי' ק"ב סעי' ג' דכלי שנאסר מבליעת איסור שנתערב באחרים בטיל ברוב ואין זה דשיל"מ מפני שצריך הוצאות להגעילו, חולק עליו הרא"ה בבד"ה הובא בש"ך שם סק"ח וסובר דבכלי טעמא אחרינא איכא דלא בטיל לבד מטעם דשיל"מ דכל היכא דניכר האיסור אין לו ביטול וכיון דאפשר להוציא האיסור, מתוכו ע"י הגעלה הוה כניכר האיסור עיי"ש. ולכאורה קשה דלפי"ז הרי גם הקדש קדושת דמים דג"כ אפשר להוציא האיסור ע"י פדיון ועומד הוא ע"כ לפדיון נקרא ג"כ הוכר האיסור ולא בטיל לבד מטעם דשיל"מ, וגם מצד הסברא נראה דכיון דהוה כהוכר האיסור מה"ת לא בטיל ועיין להלן בדברינו בפרק זה, וא"כ למ"ל להש"ס בנדרים (דף נ"ח ע"א) לומר דהקדש לא בטיל מטעם דשיל"מ תיפוק ליה מטעם דכיון דאפשר לפדותו הו"ל כהוכר האיסור ומה"ת לא בטיל, וע"כ לומר דלהרא"ה כונת הברייתא בנדרים שם בהקדש קדושת הגוף דלית ביה פדיון ומ"מ הוה דשיל"מ והיינו ע"י שאלה, הרי מוכח א"כ דהרא"ה ס"ל כהמאירי דכיון דיכול לשאול על הקדישו אע"פ שאין נשאלין אהקדישות אלא מדוחק ומצוה לאיתשולי ליכא מ"מ הו"ל דשיל"מ, ולענ"ד דוחק גדול הוא לחלק בין אפשר להוציא האיסור ע"י הגעלה מע"י פדיון ושניהם להרא"ה כהוכר האיסור דמי

ובקדושין (דף ס"ו ע"ב) פליגי ר"ט ור"ע במקוה שנמדד ונמצא חסר דר"ט מטהר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע ור"ע מטמא ור"ע שם דן מקוה מבעל מום ור"ט דן מבן גרושה וחלוצה ולסוף הודה