תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצז

המקדישים הרי א"צ להוסיף חומש משו"ה מחלל הוא פרוטה על פרוטה ותו לא, ולרש"י במעילה שם ע"כ צ"ל דכיון דחומש אינו מעכב לא מיירי בו התנא ודו"ק

ודברי הרמב"ם סוף הל' תמורה וכן דברי רבינו יונה בטעם הוספת החומש כשפודין הבעלים הקדש ומע"ש, לענ"ד תמוהין מאוד מכמה טעמים, חדא דהרי בערכין (דף כ"ז פ"א) אמרינן דאדרבה הבעלים אגב דחביבה עליה טפי ופריק לה, ועוד דהרי גם המקדיש שדה אחוזה בזמן שהיובל נוהג נמי מוסיף חומש אע"פ שפדיונו קצוב בתורה ותו דהרי הקדש מטלטלין נפדה בשלשה שמאין וקרקע בעשרה שמאין וגם מע"ש שאין דמיו ידועין נפדה בשלשה שמאין כמפורש במשנה פ"ק דסנהדרין וא"כ איזה הערמה יכולין הבעלים לעשות, וע"כ דסברתם היא רק ע"ד דרוש ולא לדינא ומה שלמד הגאון הרש"ש מדברי הרמב"ם פ"ה הי"ג מה' מע"ש דבמחלל מעות על מעות אין מוסיפין חומש, לענ"ד אין הדבר מוכח כלל דז"ל הרמב"ם שם, מעות מע"ש אם רצה לצורפם בדינרי זהב כדי להקל משאן מצרפן ואם צרפן לעצמו אינו מוסיף חומש שאין זה דרך פדייה עכ"ל, הרי אדרבה משמע דרק בצורפן שאין זה דרך פדייה אינו מוסיף חומש כיון שמצרפן על דנרי זהב אבל אם פודה מטבע דרך פדיון אמטבע אחרת גם הרמב"ם מודה דמוסיף חומש דאפושי פלוגתא בין רש"י ותוס' לבין הרמב"ם לא מפשינן, ובפרט דעדיין אין אנו יודעין מקור לדברי הרמב"ם האלה גם בדין צירוף אדנרי זהב

והנה בפ"ה ה"א מה' ערכין כתב הרמב"ם דאין הבעלים הפודין הקדישם פותחין בפחות מארבע פרוטות כדי שיהא חומש שהוא מוסיף פרוטה עכת"ד ועיין כ"מ שם ובאמת כפירוש הרמב"ם מפורש בירושלמי דמע"ש פ"ד ה"ב ובב"מ פ"ד להדיא וכתב ע"ז הלח"מ שם וז"ל כאן כתב רבינו דצריך שיהא החומש שוה פרוטה, ובהל' מע"ש פ"ה לא משמע כן וצ"ע בפ' הזהב עכ"ל, וכוונתו להקשות דבפ"ה מה' מע"ש ה"ד פסק דמע"ש שאין בחומשו שו"פ אינו מוסיף עליו חומש עכ"ל ועיי"ש בכ"מ הרי דבמע"ש אין צריך לפתוח דוקא בד' פרוטות כדי שיהא בחומשו שו"פ והוה כעין סתירה לדבריו בהל' ערכין הנ"ל, וצריך ביאור לחלק בענין החומש בין הקדש למע"ש, אולם החילוק הוא פשוט כמש"כ במרכבת המשנה שם דחומש מע"ש קיל יותר משום דיכול להערים עליו כמש"כ הר"ש והרמב"ם בפיהמ"ש פ"ד דמע"ש מהירושלמי, וגם הנאתו הרי היא לבעלים כדאיתא בש"ס דילן אביאו מיד בסמוך, משו"ה במע"ש אין מהדרין אחר החומש כל כך משא"כ בהקדש דאין להערים עליו והנאתו להקדש משו"ה חובה להדר לכתחילה שיהא בחומשו פרוטה, והרי בערכין (דף כ"ז ע"ב) פריך הש"ס למימרא דחומש עדיף בהקדש ורמינהו בעה"ב אומר בסלע וכו' אלמא דבמע"ש קרנא עדיף ומשני הש"ס הכא דחומש רווחא דהקדש הוא חומש עדיף התם במע"ש דחומש רווחא דבעה"ב וכו' חומשא לא איכפת לן עכ"ד הש"ס שם הרי דהחילוק הוא ברור, ומה"ט נראה לענ"ד ברור דאם פדה הקדש בפרוטה או בשתים ושלש פרוטות דבדיעבד הרי ודאי מחולל דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל ומכ"ש הקדש שו"פ שחיללו על שו"פ שלא אינה את ההקדש דודאי מחולל, והרי אין בחומשו שו"פ מ"מ מחויב לשלם להקדש גם החומש, אע"ג דבמע"ש כה"ג שאין בחומשו שו"פ א"צ לשלם החומש כדפסק הרמב"ם הנ"ל, דחומש הקדש חמור הרבה יותר מחומש מע"ש מה"ט שכתבתי בזה לעיל, וכדמות ראיה לזה נלענ"ד מהא דקאמר הש"ס בב"מ (דף נ"ה ע"א) אלא תנא דידן דקמיירי בקדשים נתני מעשר בפרוטה, ומשני כמ"ד אין בחומשו פרוטה, וליתני חומש מעשר בפרוטה וכו' עיי"ש, ואם איתא דגם חומש הקדש בפרוטה הכי הו"ל למפרך וליתני חומש הקדש כלומר פדיון דהקדש בפרוטה שאם פדו הבעלים ואין בחומש שו"פ פטורין מלתת החומש, אלא ע"כ דבאמת בפדיון הקדש אפי' אם החומש הוא פחות משו"פ נמי חייב לתת החומש ולא דמי גם בזה למע"ש מטעמים המבוארים לעיל ותו דפדיון מע"ש כיון דההנאה היא להדיוט הרי קיי"ל דבהדיוט פחות משו"פ לאו כלום הוא, משא"כ בהקדש הרי גילתה התורה בקרא דואשר חטא מן הקדש ישלם לרבות פחות משו"פ להשבון (בב"מ דף נ"ה) דפחות משו"פ ממון הוא ודאי דחייב לתת חומש אפי' פחות משו"פ כנלע"ד ועיין בתוס' שם בערכין (דף כ"ז ע"א) ד"ה ר' יוסי סבר בכביצה וכו' ואכמ"ל: פרק מ"ז

והנני מוצא לנכון להביא דברי התומים סי' קי"ז סקי"א בזה וזה לשונו. אמרינן בערכין (דף כ"ט ע"א) ההוא גברא דאחרימנהו לנכסי וא"ל רב יהודא שקול ד' זוזי ושדינהו בנהרא כדשמואל דאמר הקדש שוה מנה שחיללו על שו"פ מחולל וכו' ופריך הגמ' אפי' פרוטה נמי ומשני לפרסומי מילתא, ופסק הרמב"ם פ"ח מה' ערכין ה"י דבעי דוקא ד' זוזי או קרוב לזה ולא סגי בפרוטה, אבל הרי"ף בפ"ק דע"ז פסק דלפדות הקדישות בזמה"ז בפרוטה סגי והקשה עליו הר"ן הרי בגמרא מבואר דבעינן ד' זוזי, ונראה דס"ל להרי"ף הא דבעינן לפרסומי אין זה בהקדישות דיהיה ח"ו חשד דהוא מועל בהקדש בלא פדיון דבזה לא נחשדו ישראל למעול מעל בקודש ועיין ריטב"א בב"מ פרק הזהב דעל הקדש כל ישראל נאמנים דלא נחשדיהו שמעל בקודש, ומסייעו דברי הש"ס אין אדם עושה קנוניא על הקדש, רק בערכין שם דאחרימנהו לנכסי והיה מקום לומר דמתכוין לחרמי כהנים. כמו דאמר שם עולא באמת אילו הואי התם הוה יהיבנא הכל לכהנים, ולכך ציוה להשליך ד' זוזי לנהרא לפרסם שסתם חרמים לגבוה ולא לכהנים דחרמי כהנים אין להם פדיון, אבל במחרים להדיא לגבוה או המקדיש אין צריך פרסום כלל וכמש"כ לכן השמיטוהו הרי"ף, ולדינא פסק היש"ש בב"ק פ"ה סי' ל"ה כהרמב"ם דבעי ד' זוזי וכו' עכ"ל התומים

והנה דעת הרא"ש הוא כהרמב"ם והר"ן אע"פ שבפ"ק דע"ז הביא דברי האלפס דפודה בפרוטה ולא העיר עליו כלל, ורק בפלפלא חריפתא שם סי' י"ג הביא קושית הר"ן ולא תירצה, דז"ל השמ"ק בערכין שם אות ז' לפרסומי מילתא ופדיון כרם רבעי אין צריך שיהא ד' זוזי לפרסומי מילתא דדוקא הקדש דאית ליה קלא צריך לפרסם גם הפדיון שידעו שאין נהנין מן ההקדש אבל כרם רבעי אין לו קול הרא"ש ז"ל עכ"ל [והפלפלא חריפתא בע"ז שם כיון מעצמו לדברי הרא"ש האלה ע"ש) הרי להדיא דעת הרא"ש דבהקדש סתמא נמי בעי ד' זוזי לפדיון דאל"כ לא הוה מקשה מכרם רבעי מידי, אבל מ"מ ראיתי שהרגמ"ה בפירושו לערכין שם ס"ל כהרי"ף וכחו שתירצו התומים ז"ל, דז"ל רגמ"ה בפירושו שם הנדפס בש"ס דווילנא משום פרסומי מילתא דבר פדייה הוא הוא דאצרכיה ד' זוזי דחשיבא עכ"ל, הרי לפנינו דרוח הקודש הופיעה בבית מדרשו של התומים דפרסומי מילתא היא לפרסם דבר פדייה הוא כלומר שאין זה חרמי כהנים דלאו בני פדייה הם וזה ברור, ונראה דגם התוס'