תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצו

לומר כל דפריש מרו"פ עיין במ"מ פ"א הכ"ב מה' זכיה ועיין בשו"פ ושב הכהן סי' ס"ג ובספר טור האבן סי' י"א ובחידושי רע"א לח"מ שם

ו) ואין להעיר בכל ענינים האלה שדברנו בזה מדין איני יודע אם החזרתי דקיי"ל דחייב לשלם, דהרי האבדה או הגנבה היא החזרה שע"י זה נפטר הנפקד מהשבת הפקדון שקבל וכשאינו יודע אם נאבד או נגנב הפקדון הוה כאינו יודע אם פרעתיך וחייב לשלם, דבאמת בכל הענינים דאיירינן הכא הרי גם התובע שהוא המפקיד טוען איני יודע וכששניהם טוענין שמא גם איני יודע אם החזרתי פטור ואינו חייב רק לצאת ידי שמים, כמבואר בח"מ סי' ע"ה וזה פשוט, ובפרט לדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בב"מ (דף צ"ז) הובאו בשמ"ק שם דבשומרים הוה איני יודע אם נתחייבתי מפני שאין חיוב השומרים בא רק בעת שבאה הסיבה שבעבורו נתחייב השומר כל אחר כדינו, והריטב"א שם הוסיף שאפי' למ"ד דמעידן משיכה נתחייב באונסין מ"מ עיקר החיוב נגמר כשבא כבר האונס עיי"ש והנני מקצר

ז) ומכל מה שכתבנו בזה נשוב בקצרה לענין אם הוציא פרוטה מכיס שנתערב בו פרוטה של הקדש, ואח"כ הוציא איש אחר פרוטה שניה אם מעל השני אליבא דר"ע, הנה ענין כל דפריש מרו"פ ביארנו כבר לעיל פרק כ"א וכ"ב עיי"ש, ואם היה תערובות פרוטה של הקדש בכיס פרוטות של ראובן ולקח שמעון פרוטה מן הכיס שהיה סבור שהכיס הוא שלו, לענין מעילה דין אחד לשמעון כמו לראובן אילו הוציא ראובן פרוטה אחת מהכיס בשגגה, ואם נגנבה פרוטה אחת מכיס זה לגמרי להתרוה"ד וגם להירושלמי ההפסד הוא לפי חשבון היכא דא"א לומר כל דפריש מרו"פ, ובמרגליות וכיוצא בהן תליא במחלוקת דלהירושלמי גם בזה ההפסד לפי חשבון כיון שהוא דבר הנבלל, ודיני שמירה ליכא בהקדש כידוע והנני מפסיק דברי באמצע תן לחכם וי"ע

ח) בשו"ת שער נפתלי סי' א' כתב וז"ל, והנה בגיטין (דף ס"ו) איתא גניבא וכו' אמר הבו ד' מאה זוזי לרא"ב מחמרא והיה מקשה ר"א חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר וכו', והקשו בתוס' ד"ה דמי חמרא לא קאמר דהרי אפי' הוה אמר דמי חמרא אמאי קני הא הוה דשלב"ל, ותי' דהוה כמו דקל לפירותיו דבעי למימר שיהא היין קנוי לדמיו, ועוד תירצו דמיירי שכבר נמכר מהיין וה"ק דמי יין שנמכר לא קאמר ע"ש, וא"כ לתירוץ השני מוכח בפשיטות דבכל דוכתא לא אמרינן שהקנה הגוף לפירותיו לאחרים ופסק כן לדינא עכת"ד, ובצדק השיג עליו הרב אבני קודש סי' מ"ח דמאי ראיה מייתא מהתוס' שכתבו דבריהם אליבא דר"א והרי ר"א ודאי ס"ל דאין מוסיפין על דברי שכ"מ כלל, דהרי הקשה בלשון גניבא חמרא לא קאמר דמי חמרא לא קאמר, אבל אנן הרי קיי"ל כר"ה שם דלייפות כחו אמר כן וכמו שביארו רש"י ותוס' שם, הרי דקיי"ל להלכה דמוסיפין על דברי שכ"מ למדריש ביה כל יפוי כח שיש להעמיס בלשון הנותן לטובת המקבל

ואם תאמר א"כ יקשה מכאן על הרשב"א הובא בהרב המגיד פרק יו"ד ה"ב מה' זכיה דס"ל דאין מוסיפין על דברי שכ"מ, והביא ראיה מפ' מי שמת דאיתא שם דשכ"מ שאמר ידור פלוני בבית זה דלא מתקנינן לישניה דבית לדירה קאמר והובא גם בב"י לח"מ סי' רנ"ג מחודש ל"ו ע"ש, ויש לתרץ ע"פ מש"כ בשו"ת שארית יוסף בשם הגאון מהור"ר ליבר מנש דהא דאמרינן המקדש במלוה אינה מקודשת ולא אמרינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכונתו להנאת מחילת מלוה, אלא היכא דיש שייכות ומשמעות לדבריו גם בלי הוספה על דבריו הוא דאין מוסיפין, משא"כ אם דבריו כמה שהם אין להם שום משמעות וענין כלל וע"כ אנו צריכין להוסיף על דבריו דבר שלא יהיו בלי ממש כלל אז מוסיפין נמי שיהיו דבריו באופן המועיל ע"פ דין עיי"ש שהוא דבר מסתבר מאוד, וא"כ י"ל דשאני ההיא דגיטין משו"ה ס"ל לר"ה דמוסיפין על דבריו משום דשם דברי גניבא בפשוטם אין להם משמעות כלל דאיך עושין ונותנין זוזי מחמרא כמש"כ רש"י שם וע"כ אנו צריכין להוסיף על דבריו משו"ה מוסיפין על דבריו שרצונו למכור החמרא וכיון שמוסיפין מוסיפין נמי טפי שכונתו כל ייפוי כח שיש להעמיס בכונתו, משא"כ בדברי ה"ה הנ"ל שהביא דברי הרשב"א באמר תנו שטר זה לפלוני אין אנו צריכין להוסיף אדבריו כלל אלא אמרינן שלא רצה להקנות לו רק הנייר לצור ע"פ צלוחיתו, ויש לי להאריך עוד בזה ולתרץ דברי הרשב"א באופן אחר אבל כאן די בזה: פרק מ"ו

כבר דיברנו בפרקים הקודמים הרבה על אודות פדיון הקדש ואבאר כאן עוד דבר מה, הנה זה לשון הגאון הנפלא הרש"ש ז"ל בב"מ (דף נ"ד ע"ב) על דבר קושית התוס' שם ד"ה ולא מתנא תנא וז"ל, עיין מש"כ, פ"ד דמע"ש משנה ח' ומדברי הרמב"ם פ"ה הי"ג מהל' מע"ש למדתי דבמעות על מעות אין מוסיפין חומש עיי"ש וא"כ א"ש המשנה לנכון ואולי מכאן לקח זה הרמב"ם והכ"מ לא חשף לנו מקורו עכ"ל, ואני אמרתי להסביר דבריו ע"פ מש"כ רבינו יונה ר"פ שלשה שאכלו דלכך צריכין הבעלים להוסיף חומש במע"ש כדי שלא יערים ויפדה פחות משוויו, וזה א"ש שחלל מעות על שוה כסף או שו"כ על מעות אבל מעות על מעות דליכא לכאורה חשש זה אין צריך להוסיף חומש, ולפי"ז י"ל דבפדיון הקדישות ג"כ אין הבעלים צריכין להוסיף חומש רק כשפודה מטלטלין וקרקעות וכדומה הני דכתיב בקרא בפירוש, אבל כשמחלל מטבע של הקדש על מטבע של חולין אין צריך להוסיף חומש, שהרי ז"ל הרמב"ם סוף הל' תמורה ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע שטבע של אדם נוטה להרבות קניניו ולחוס על ממונו ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש עכ"ל, ודבריו מתאימים בהקדש עם דברי רבינו יונה במע"ש הנ"ל, וא"כ בפודה מטבע במטבע א"צ להוסיף חומש כאמור לעיל במע"ש, והיה אפשר להביא אסמכתא לזה מלשון המשנה במעילה (דף כ"א ע"א) כיצד יעשה נוטל פרוטה או כלי של חולין ואומר פרוטה של הקדש בכל מקום שהוא מחולל ע"ז, ופירש"י שהבעה"ב שהוא המקדיש הוא מחלל אותה ע"ש כדי להציל החנוני ממעילה, וקשה איך יחלל הפרוטה על פרוטה הרי צריך להוסיף חומש, ויהיה מזה אסמכתא דבמחלל מטבע על מטבע א"צ להוסיף חומש

אולם הרי התוס' בב"מ שם (דף נ"ד) ס"ל להדיא דגם במחלל טיבעא אטיבעא מוסיף חומש כמבואר מקושייתם. וכן מבואר ברש"י ובמנחות דף פ"ב ע"א) אהא דאיתא שם המתפיס מעות מע"ש לשלמים כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשין אחד לקודש ואחד למעשר וכתב רש"י ז"ל וז"ל כשהוא פודן לאותן מעות מע"ש שמחללן על פרוטות או על דינרין עכ"ל, ה דס"ל מפורש דגם מטבע אמטבע מוסיף חומש: ואפשר דמשו"ה פי' הרמב"ם והרע"ב במעילה שם דכיצד יעשה קאי אחנוני שהחנוני מחלל ע"ש והחנוני כיון שאינו הבעלים