תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצג

נשוב לדברינו דלכאורה הוכחנו בצדק מהירושלמי דהבעל אינו יכול להפר נדרי קדוה"ג של אשתו, אבל אכתי יש לדבר בזה. דהנה הא דקדוה"ג ס"ל לרבא בנדרים שם דאם הקדיש לשלשים יום נשארה הקדושה לעולם דאינו יוצא לחולין בכדי, י"ל הטעם משום דקיי"ל בתמורה (דף יו"ד ע"א) דהאומר רגלה של זו עולה כולה עולה דפשטה קדושה בכולה, ויליף לה מקרא דכל אשר יתן ממנו לה' יהיה קודש שאפי' לא נתן אלא מקצתה כולה קודש, וס"ל לרבא דה"ה לענין זמן ילפינן מהאי קרא דאפי' אם הקדיש רק לשלשים יום פשטה הקדושה לעולם, ואביי שם פליג בזה וס"ל דלענין זמן לא אמרינן פשטה קדושה לעולם עיין בספר מנחת ברוך סי' פ"ט, וכן מבואר מדברי האבני מלואים בסי' ל"א ס"ק כ"ב עיי"ש היטב, והנה בקדושין (דף ז' ע"א) אמר רבא חצייך מקודשת לי אינה מקודשת וכו' ונפשטה קדושי בכולה מי לא תניא האומר רגלה של זו עולה תהא כולה עולה וכו', מי דמי התם בהמה הכא דעת אחרת הא לא דמיא אלא להא דאריו"ח בהמה של שני שותפים וכו' ופירש"י וז"ל, אין זה דומה אלא לבהמה של שני שותפים דאיכא דעת אחרת המעכבת בה והתם לא אמרינן תקדש כולה ע"פ האחד עכ"ל, וא"כ אף אנו נימא דבהקדישה אשה דבר קדוה"ג מדברים שבינו לבינה עיין נו"ב מהדו"ת חיו"ד סי' קנ"ט שפיר יכול הבעל להפר, ואין לומר כאן תפשוט קדושה בכולה לענין הזמן דתקדוש לעולם ע"פ האשה, דכיון דהתורה נתנה רשות להבעל להפר נדרי אשתו בדברים שבינו לבינה, הרי איכא דעת אחרת המעכבת בה ובאיכא דעת אחרת המעכבת לא אמרינן פשטה קדושה בכולה, ומ"מ הירושלמי בנזיר שם דפריך על אם שלה היתה הבהמה חטאת תמות וכו' מ"ש מהא דתנן בנזיר פ"ה ה"ב נשאל לחכם והתירו וכו' תצא ותרעה בעדר, משני שפיר תמן הזקן עוקר הנדר מעיקרו משו"ה תצא ותרעה בעדר] ברם הכא [הבעל בהפרה] אינו עוקר אלא מכאן ולהבא, וכיון דהבהמה היתה שלה ולא היה להבעל רשות בה ולא היתה מדברים שבינה לבינה ואינו יכול להפר קדושת הבהמה מצד עצמה, הרי ליכא דעת אחרת המעכבת בקדושתה משו"ה פשטה קדושתה בכולה כלומר לעולם אפי' אחר שהיפר הבעל נזירותה, והתבונן בזה שלדעתי ראוים הדברים להאמר ועיין בשעה"מ פ"ח מה' לולב ה"י ד"ה ודברי הר"ן, ומה שחידש שם השעה"מ דבמתנה ע"מ להחזיר פקעה קדושת דמים בכדי אפי' לבר פדא לענ"ד פשוט הוא משדה מקנה שחוזרת ביובל למוכר בכדי לכו"ע כרמב"ם פ"ד מה' ערכין הכ"ו. עיין בהשמטה]: פרק מ"ד

כבר דיברנו לעיל פרק ה' בדין ממונא לא בטיל לענין תרומה שנתערבה בחולין עיי"ש היטב, והנה בנדרים (דף נ"ט) אמרינן דקונמות הוה דשיל"מ משום דאי בעי מיתשיל עלה, ופריך בגמ' והרי תרומה דאי בעי מיתשל עלה ותנן סאה תרומה טמאה שנפלה לפחות ממאה תירקב הא למאה תעלה, הב"ע בתרומה שנפלה לו מבית אבי אמו כהן דלא מצי למיתשיל עלה, אימא סיפא תימכר לכהן חוץ מרמי אותה סאה ואם איתא וכו' הא אפי' אותה סאה יכול למכור לכהן, ותמה ע"ז בשו"ת שאגת אריה החדשות סי' י"ב וגם בהגהות הרש"ש אמאי לא אוקמה הגמ' בפשיטות דמיירי בתרומה שירש מאביו ישראל, ויורש הרי אינו יכול לשאול על נדרי אביו כיון דלאו איהו נדר וה"ה על התרומה שעשה מורישו הלכך לא הוה דשיל"מ, ובזה א"ש גם הסיפא דמשו"ה תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה דהרי מאביו ישראל ירש ואין בו אלא טובת הנאה עיי"ש שהאריך הרבה לתרץ קושיא זו

אולם בקונטרס שושנים לדוד שבסוף ספר שאילת שלום סי' י"ב כתב ליישב קושיא זו ע"פ הא דאמרינן בסוף ביצה דממונא לא בטיל ודוקא ממון שיש לו תובעין אבל ממון שאין לו תובעין שפיר בטיל כשאר איסורים שבתורה, ולפי"ז יש להקשות בתרומה שעולה באחד ומאה אמאי צריך להרים אחת ולתת לכהן משום גזל השבט, הרי ממון שאין לו תובעין הוא ויתבטל לגמרי אף חלק הממון וממילא אין בו גם גזל השבט, וע"כ לומר דענין גזל השבט נמשך משום מצות נתינה דחייביה רחמנא דאי לא הוה עליה מצות נתינה לכהן גם גזל השבט לא הוה בו ועל מצות נתינה לא שייך בטול דאע"פ שנתבטל אבל מצות נתינה עדיין לא קיים עכ"פ, והיכא דמשתרשי ליה יכול לקיים מצות נתינה בדמים כמש"כ הר"ן בחולין ר"פ הזרוע והלחיים ע"ש, ומשו"ה צריך להרים אחת מהן לתת לכהן כדי לקיים מצות נתינה אע"פ שנתבטל, ולפי"ז הנה כל זה בדידיה אבל יורש כיון דאין על היורש מצות נתינה כלל כמש"כ הקצוה"ח סי' רע"ו דלא כתיב ונתת אלא גבי בעלים אבל כשמתו הבעלים אין על היורש לא מצות נתינה ולא טובת הנאה עיי"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דלתבטיל הסאה תרומה לגמרי ולא יצטרך אפי' להרים אחת לכהן ותקשי נמי אימא סיפא דקתני תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה, ואי איירי בירש מאביו ישראל אמאי תימכר לכהן חוץ מדמי אותה סאה הרי הוא רשאי לקבל דמים אפי' בעד אותה סאה כיון דנתבטלה לגמרי עכת"ד

אולם לענ"ד מלבד דהנתיבות שם חולק על הקצות וס"ל לעיקר כהש"ך עיי"ש, הנה אפי' לדעת הקצות לא שייך כאן דין בטול כלל, דאדרבה כיון דאין ליורש טובת הנאה ומחויב לתת התרומה לכהן הנמצא ראשון ממילא הוה שפיר ממון שיש לו תובעין, דעד כאן לא אמרינן דתרומה הוה ממון שאין לו תובעין אלא היכא דיש להישראל טובת הנאה לתת לכל כהן שירצה, דאז אין שום כהן יכול לתבעו בדינין שהרי יאמר לו הישראל לכהן אחר אתננה, אבל כל שאין לבעלים טוה"נ וצריך לתת לכל כהן הנמצא ראשון כיורש לדעת הקצות עיי"ש בקצות, ממילא הוה ממון שיש לו תובעין ולא בטיל ברוב דממונא לא בטיל, ומלבד דלענ"ד נכון הדבר בסברא הדבר גם מוכרח מהמשנה דפאה (פ"ה מ"ב) שבולת של לקט שנתערבה בגדיש מעשר שבולת אחת ונותן לו עיי"ש, וקשה לכאורה להסוברים דהיתר באיסור נמי בטיל עיין בדברינו לעיל פרק ל"ו, א"כ אמאי לא בטיל השבולת בהגדיש ויתחייב הכל במעשר, ועיי"ש מה שפלפל בזה הרב תפארת ישראל ויש להאריך בדבריו ואכ"מ, אלא ע"כ כיון דלקט שכחה ופאה אין לבעלים בהם טובת הנאה דתעזוב אותם כתיב, וכשבאו לרשות הבעלים מחויב הוא לתת לעני הנמצא ראשון ממילא הוה ממון שיש לו תובעין ולא בטיל ועיין חוות דעת סי' ק"ס סק"ט ודו"ק

ובר מן כל דין יש לשדות נרגא בכל האי כללא דתרומה וכיוצא בה הוה ממון שאין לו תובעין לענין בטול ברוב: אע"פ שבפרקים הקודמים הבאתי מגדולי האחרונים שכתבו כן, דהרי כל עיקר יסוד זה דממון שאין לו תובעין בטיל ברוב הוא מגמרא דביצה (דף ל"ח ע"ב) ושם אין להמשאיל בהעיסה שום תביעת ממון שהרי האשה שאלה שם לחברתה התבלין והמים והמלח על מנת להשיב לה אחרים אחר יו"ט ואין להמשאלת בעיסה