תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצב

אשה בפטר חמור אם הפ"ח שוה פרוטה יותר משה כל דהו וידעה שהוא פ"ח מקודשת, והביא מתוס' רי"ד שכתב דאינה מקודשת כמו המקדש בהקדש דלא קידש אע"פ דיכולה לפדותו בשו"פ דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל עכ"ד, וא"כ מוכרח דהתוס' רי"ד ס"ל דלאו דוקא בעלים המקדישים יכולין לפדות הקדש שוה מנה בפרוטה, דלא כהתוס' בתמורה (דף כ"ז) ובמנחות (דף ע"א ע"ב) והשמ"ק בב"מ (דף נ"ז) ועיין בספרי תקנת השבים סי' ק"ו שהארכתי בזה, שהרי בקדשה בהקדש הרי ההקדש אינו שלה שהיא לא הקדישתו והיא לא תוכל לשאול עליו וא"כ אינה יכולה לפדות ההקדש שנתן לה הבעל לקדושין בפחות משוויו, אבל פטר חמור כשנתן לה הבעל לקדושין שפיר יכולה היא לפדותו בשה כל דהו משו"ה מקודשת, ובלאו"ה פקפק ידידי הרב מנחת פתים לאבהע"ז שם אסברת תוס' רי"ד דלא דמי פטר חמור להקדש, דהקדש נהי דנימא דהאשה יכולה לפדות שוה מ"מ בפרוטה הרי הבעל המקדש גם הוא או אחר יכולין לפדותו אף שההקדש הוא ביד האשה דהרי יכול אדם לחלל הקדש שביד אחרים כדאיתא בב"ק (דף ס"ט) ע"ש] וההקדש שייך להפודה וא"כ לא יהיב עתה מידי, משא"כ פ"ח דפדיונו לבעלים וא"כ ממנ"פ יש לה במה להתקדש דאם יפדנו אחר יהיה הכל שלה ומקודשת בכל הפ"ח, ואם היא בעצמה תפדנו תרויח עכ"פ השוה פרוטה ששוה הפ"ח יותר מהשה כל דהו לכך מקודשת, ולפי"ז מוכח דהש"ס בבכורות שם דקאמר אשה יודעת דפ"ח איסורא יש בו ופרקא ליה בשה אזיל לפי המסקנא דהפודה פ"ח פדיונו לבעלים של הפ"ח ולא להפודה דלא כהנו"ב מהדו"ק חיו"ד סי' פ"ד שכתב דהש"ס דבכורות שם קאי לפי הס"ד דפדיונו לפודה ע"ש ודו"ק, ועיין בשו"ת הגרע"א ז"ל סי' ק"ם וקצרתי

נשוב לדידן דהקדש שוה מ"מ שחללו על שו"פ מחולל בשהבעלים עצמן שהקדישו חיללו עכ"פ, אלא דיש לי בזה אכתי מקום ספק דאפשר דהא דהקדש שוה מאה מנה שחללו על שו"פ מחולל היינו דוקא כשהיה ההקדש שוה כסף דבעי שומא אז אין אונאה להקדש, אבל הקדש מטבע שאינה צריכה שומא אפשר דאם פדאה בפחות משוויה כגון אם פדה סלע של הקדש שיש עליו צורה בפרוטה באמת אינו מחולל ובזה יש לפקפק על קצת מהשגותי על ספר מנחת פתים לעיל פרק ל"א עיי"ש כיון דדברי המנחת פתים במטבע דוקא אמורים ודו"ק: אבל אם פדה הסלע של הקדש בשוה כסף פשיטא לענ"ד דגם בפדה בפחות משוויו דפדוי הוא, וכן מבואר להדיא ברמב"ם פ"ו מה' מעילה ה"ו שכתב דיכול לפדות פרוטה בכלי כל שהוא ע"ש ודו"ק

עוד נסתפקתי לפי מה שנתבאר בדברינו בספרי תקנת השבים סי' ק"ו בשם הראשונים דהא דהבעלים המקדישים שחללו שוה מנה על שו"פ מחולל הוא משום דהבעלים יכולים לשאול על הקדישן, א"כ אשה שהקדישה מנכסי מלוג שלה קדוה"ג למ"ד דקדוה"ג מוציא מיד שיעבוד הבעל הקדשה הקדש, אלא דהוה מדברים שבינו לבינה שהבעל יכול להפר, אם הבעל יכול לפדות הקדש זה שוה מנה על שו"פ כיון דיכול להפר ביום שמעו עכ"פ אם לאו דמ"מ לאו איהו הקדיש, אך שבתי וראיתי דלכאורה זהו טעות דבקדושת הגוף הסברא נותנת שאין הבעל יכול להפר כלל, דבשלמא שאלה מהני גם בקדוה"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו ונמצא דלא היה הדבר קדוש למפרע כלל, אבל הבעל הרי מיגז גייז מכאן ולהבא ועד ההפרה הרי הוה קדוש, והרי קיימא לן דאין קדושת הגוף יוצא מידי קדושתו בכדי כמבואר בנדרים (דף כ"ט) ע"ש, ולא דמי לקונמות דהוה נמי קדוה"ג ומ"מ הבעל יכול להפר דהתם אם היה הקונם לזמן כגון לשלשים יום בהשלמת השלשים יום נמי בטל הקונם בכדי, אבל אם הקדיש קדושת הגוף לשלשים יום הרי נשאר הקדושה לעולם משום דאין קדוה"ג יוצא לחולין בכדי אפשר דהפרה נמי לא מהני, והא דתנן קונם שאני עושה לפיך אינו צריך להפר רע"א יפר שמא תעדיף עליו וכו' ריו"ח בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה אין סתירה לדברינו. דהרי התם בקדושת דמים מיירי וקדושת דמים יוצא לחולין בכדי, שהרי התם באומרת יקדשו ידי לעושיהם מיירי עיין קדושין (דף ס"ג) וכתובות (דף נ"ט) ואפי' לבר פדא בנדרים (דף כ"ט) דקדושת דמים נמי אינו יוצא לחולין בכדי, מ"מ התם גבי מעשי ידי האשה אע"פ שהידים איתנהו בעולם ולא מיקרי מקדיש דבר שלא בא לעולם מ"מ מעשי ידיה הרי בא לעולם אחר ההפרה ולא שייך לומר על מעשי ידיה אין הקדש יוצא לחולין בכדי דלא בא לכלל הקדש מעולם וגם דשם בעיקרו בקונמות איירי לא בקדשי מזבח וקונמות גם קדוה"ג יוצא בכדי כנ"ל ודו"ק, משא"כ כשהקדישה איזה דבר לקדוה"ג כגון בהמה למזבח י"ל דאינו יכול להפר שאינה יוצאה לחולין בכדי, וכיון שכן ודאי דאין הבעל יכול לפדות כשהוממה בהמה זו שוה מאה מנה על שו"פ, ובהקדישה האשה קדושת דמים הרי בלאו"ה לא שייך דין זה שהרי אין ההקדש חל כלל דאלמוהו רבנן לשיעבודיה דבעל לכמה ראשונים ועיין בגיטין (דף מ' ע"ב) ובתוס' שם ותבין ועיין בעין יצחק ח"ב סי' ס"ז מש"כ בענין זה

שבתי וראיתי שהדבר לפום רהיטא מפורש בירושלמי נזיר (פ"ד ה"ד) תמן את מוצא אומר תרעה בעדר וכא את אומר אכן, תמן הזקן עוקר הנדר מעיקרו ברם הכא אינו עוקר אלא מכאן ולהבא, מי מיפר את שעליה [יש שרצו לפרש דקאי על שערה דהוה קדוה"ג, וזה תליא אם קדושת השער הוא מטעם הך דפסחים (דף כ"ב) וקדושין (דף כ"ז) או מטעם שכתב רש"י במשנה דע"ז (דף ע"ד ע"א) דצריך לשלא תחת הדוד והוא מהירושלמי, אבל האמת הוא דקאי על הקרבנות כמש"כ שם הקרבן עדה והפ"מ ועיין רידב"ז שם, דפריך הירושלמי דאיך יחול ההפרה על הקרבנות שהם קדוה"ג] אריב"ח גזה"כ היא הפר את נדרה הפר מה שעליה מי שהוא מפר נדרה הוא מפר מה שעליה עכ"ל הירושלמי שם, הרי מפורש כדברינו דאין הבעל יכול להפר נדרי קדוה"ג של האשה מטעם שכתבנו, ועיין תוס' נזיר דף ל"א ע"ב ד"ה אמרו להם, ומ"מ שפיר שייך חקירתינו גבי קרבנות נזירותה אם הוממו ויכולים לפדותן אם הבעל יכול לפדות שוה מאה מנה על פרוטה כיון דבהו יכול להפר מגזרת הכתוב כמבואר בירושלמי וא"כ הרי לכאורה בקרבנות נזירותה גם הבעל גם האשה יכולים לפדות שוה מנה בפרוטה, הבעל מפני שיכול להפר והאשה מפני שיכולה לשאול על נזירותה לחכם, ובשאר קרבנות הבעל אינו יכול לפדות שוה מנה בפרוטה מפני שאינו יכול להפר אבל האשה כיון דיכולה לשאול על נדרה לחכם שפיר יכולה לפדות שוה מנה בפרוטה ואכתי צריך לי הדבר עיון כמו שאבאר לקמן

ואולם אם נימא בפשוטו דרק הבעלים כיון שהם נקראים בעלים משו"ה יכולים לחלל שוה מנה על פרוטה, בלי שום סברא צדדית, מי הוא נקרא בעלים בנכסי מלוג של האשה לענין הפדיון, לכאורה הדבר תלוי בסוגית הש"ס בב"ק (דף פ"ט ע"ב ודף צ' ע"א) לענין עבדי מלוג מי מוציאם בשן ועין ולפי שאין הענין כאן בעיקרו רק דרך מילואים קצרתי: