תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רצא

בעה"ב פטור משום דביטל השליחות, ואם עשה מתחילה את השליח במזיד והשליח שוגג הרי בכה"ג באמת השליח פטור ממעילה דיש בזה שלד"ע ודמי כמו שעשה רק המשלח ולוקה איהו והשליח פטור לגמרי וכדברי הקצוה"ח הנ"ל וא"כ שוב אין מקום לומר שיתחייבו שניהם כלל

אכן לולא דברי רש"י והקצוה"ח היה נראה לומר דאף כשלא נתבטלה השליחות כשנזכר בעה"ב נמי מעל השליח, לפ"מ שהאריך הפנ"י בקדושין (דף מ"ב) ד"ה והא דתניא והעלה דבמעילה הא דחייב המשלח לאו מטעם שליחות הוא שהרי אפי' שלח ביד חשו"ק חייב דלא גרע ממעטן של זתים, ועיקר קושית הגמ' דלא תהני שליחות בזה משום דאשלד"ע הוא רק שלא יפטור השליח וממילא יפטור המשלח דשני מעילות בענין אחד לא מצינו ויש לחייב השליח שעשה המעשה יותר מלחייב הבעה"ב, וכ"כ הנו"ב מהדו"ק סי' ע"ה, וא"כ י"ל דכמו כן בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח אף אם נימא כהפוסקים דכשהשליח שוגג ישלד"ע וחשיב כמו שעשה בעה"ב, מ"מ כיון דאין לחייב קרבן מעילה לבעה"ב מפני שהוא מזיד מתחייב השליח כיון שעכ"פ על ידו יצא הקרש לחולין ונתהוה שינוי רשות, כמש"כ התוס' במעילה (דף כ"א ע"א) לענין חיוב המשלח בשלח ע"י חשו"ק ע"ש וה"ה דמה"ט יש לחייב את השליח כשאי אפשר לחייב המשלח, ואע"ג דשאני התם בשלח ע"י חשו"ק דנעשה עכ"פ רצונו של בעה"ב ולא גרע ממעטן של זתים ועירוב ע"י קוץ כדאיתא במעילה שם, אבל השליח הרי לא עשה על דעתו רק על דעת המשלח, מ"מ במעילה מהדרינן אחיובא בכל אופן שהוציא הקדש לחול, והרי מבואר בפסחים (דף ל"ג ע"א) דאע"ג דבכה"ת מתעסק פטור כיון שלא נתכוין לזה ולא מקרי מעשה כלל מ"מ במעילה גם מתעסק חייב אף שלא רצה כלל בזה, ופירש"י שם ד"ה תאמר במעילה משום דוחטאה בשגגה כל דהוא כתיב, הרי דאף שלא נתכוין ולא רצה כלל בזה ובכה"ת לא נחשב זה למעשה להתחייב מ"מ במעילה חייב משום דבמעילה בכל אופן שיצא על ידו מקודש לחול מעל, (ופלא בעיני מה שלא הביא הרמב"ם בה' מעילה גמ' מפורשת הזאת דחייב במעילה אפי' מתעסק ולא עוד אלא דבפ"ו מה' מעילה ה"א בתנאי המעילה כתב "ושיתכוין ליהנות" והדבר בעיני תמוה מאוד ועד היום לא ראיתי מי שהעיר בזה, ואולם עני אני בספרים וגם ספרי הרמב"ם החדשים שעם ההגהות אין לי וצ"ע] וע"כ יתכן דבנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח אף להסוברים דיש שלד"ע בכה"ג ולא נתבטלה השליחות כלל, כיון שאין לחייב את בעה"ב נתחייב השליח, ורק כשלא נזכר בעה"ב דחייב בעה"ב מעילה שוב אין לחייב גם השליח דתרי מעילות על ענין אחד לא מצינו וכמש"כ הפנ"י הנ"ל, ואף שלדברי הפנ"י עיקר הג"ש דילפינן מתרומה הוא רק לפטור את השליח וממילא קמתחייב המשלח, מ"מ היכא דאין לחייב את המשלח כגון שהוא מזיד שנזכר, חייב השליח שהוא הוציא עכ"פ מקודש לחול

וביותר לפמש"כ הש"ך בח"מ סי' רצ"ב סק"ד דכשנתרבתה בשליחות יד דיש שלד"ע לא מרבינן רק לחייב את המשלח ולא לפטור את השליח, וכן במעילה לא נפטר השליח ורק כשמתחייב המשלח ממילא נפטר השליח, אולם הקצוה"ח סי' רצ"ב דחה דברי הש"ך האלה ולכן לשיטתיה שפיר הקשה ע"ד התוס' מהא דמתחייב השליח במעילה, והנתיבות בסי' שמ"ח תירץ באמת קושית קצוה"ח הנ"ל ע"פ דברי הש"ך בפי' רצ"ב הנ"ל דגם השליח חייב, ואע"ג דגם הנתיבות בסי' רצ"ב דחה דברי הש"ך לענין שליחות יד. מ"מ במעילה שפיר י"ל דלא נפטר השליח אף כשלא נתבטלה השליחות יעוי"ש ודו"ק ונלענ"ד לומר שזהו דעת היש מפרשים בתוס' נדרים (דף נ"ד ע"א) ד"ה מיניה שהזכרנו בר"פ זה שהקשו דהא ר"ע מודה שאינו לוקה מספק דמספקא ליה וכו' ויש מפרשים דהיינו הא דמשני מי לא מודה ר"ע דבעי אימלוכי ומן הדין דאינו מיניה הוא ולהחמיר אר"ע דמינו הוא והאמר לעיל שאינו לוקה, ולא נראה דא"כ שליח אמאי מעל כיון דמספקא ליה אם מיניה הוה וכו' עשה שליחותו עכ"ל, ולכאורה קושית התוס' על היש מפרשים מיניה וביה עצומה מאוד, ונראה דסברי כמו שכתבנו לעיל וא"כ כיון דמשלח לא מעל מספק ממילא מועל השליח בודאי ודו"ק

ולפי"ז יש מקום להסתפק כיון דיש שליחות בזה לשיטת התוס' וסייעתם, א"כ ממילא יש לחייב מלקות לבעה"ב כשהזיד כמו בכ"מ דיש שלד"ע דחשוב כמו שעשה המשלח ולוקה, וגם השליח חייב קרבן מעילה כמו שנתבאר ורק תרי קרבן מעילות בענין אחד לא מצינו, אבל שפיר י"ל דבעה"ב ילקה והשליח יביא קרבן מעילה וקרן וחומש, אבל מדברי רש"י בחגיגה ובקדושין מבואר דאם לא נתבטלה השליחות פטור השליח מדקמהדר לפרש דבטלה השליחות ולהכי חייב השליח, ומבואר כדברי הקצוה"ח, וגם בחידושי הרשב"א בנדרים (דף נ"ד ע"א) שם מיישב דעת היש מפרשים שבתוס' בדרך אחר, מבואר דלא כהפנ"י והש"ך הנ"ל וא"כ ברור הדבר דאם נתבטלה השליחות אין בעה"ב לוקה, וכשלא נתבטלה השליחות כגון שעשאו שליח במזיד השליח פטור לגמרי ודו"ק

באחרית פרק זה פה מקום אתי להעיר דמה שהשיג הפתחי תשובה ליו"ד סי' רס"ו סק"א אתשובת רע"א סי' קע"ד, שרצה לומר דלפי מאי דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור אם מל של ערב שבת בשבת צריכין אנו לומר אי עביד לא מהני והוה רק מקלקל בחבורה דפטור ומתוקן האיסור ע"ש, והשיג עליו הפ"ת שם דהרי בשבת (דף קל"ז) משמע להדיא דבזה אי עביד מהני מדקרי לה התם עשה מצוה בשכח ומל של ערב שבת בשבת ע"ש, הצדק הוא עם הגרע"א לגמרי ונעלם מהרב בעל פ"ת הש"ס דכריתות (דף י"ט ע"ב) דקאמר שם אהך פלוגתא דר' אליעזר ור' יהושע בתינוקות דשבת שם, הנח לתינוקות הואיל ומקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב עכ"ל הגמ', הרי דגם הסוגיא דשבת שם אזלה למ"ד מקלקל בחבורה חייב וא"כ גם אי אמרת אי עביד לא מהני לא יתוקן האיסור, אבל הגרע"א ז"ל הרי מפלפל לפ"מ דקיי"ל מקלקל בחבורה פטור ויתוקן האיסור שפיר י"ל אי עביד לא מהני ואין להאריך שזה פשוט: פרק מ"ג

לעיל פרק ל"א דברנו מעט בהא דהפודה הקדש שלו מוסיף חומש והפודה הקדש של אחרים אינו מוסיף חומש והבאתי שם בסוף הפרק דברי תשובת מהרי"ל שכתב דמ"מ הוה הקדש דשיל"מ ע"י פדיון גם להמקדיש עצמו, ואנכי בעניי הוספתי שם דהקדש הוה דשיל"מ ממנ"פ דאם הבעלים בעצמן הם הפודים הרי קיי"ל דהקדש שוה מאה מנה שחיללו על שו"פ מחולל וממילא שאין לו עכ"פ הפסד בפדיונו במה שמוסיף חומש, וכשאחרים הם הפודים נהי דהם אינם יכולים לפדות רק בשוויו מ"מ הרי אחרים אינם צריכין להוסיף חומש עיי"ש

והלום ראיתי שהבית מאיר לאהע"ז סי' כ"ח הביא מהש"ס דבכורות (דף ט' ע"ב) דאם קידש