תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רפח

זכו ליטול שכר כולן, ללמדך באיזה שעה. עמדו לפני משה בשעה שאמרו ישראל נתנה ראש אמר להן משה והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ, אמרו יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ שנאמר עת לעשות לה' הפרו תורתך, אל תהי קורא כן אלא הפרו תורתך עת לעשות לה' עכ"ל הילקוט וסמיכת הפסוק דעת לעשות לה' אל הקודם הוא תמוה מאוד, ונראה לענ"ד דחסרון דברים יש כאן [ובלאו"ה כתב כבר הזית רענן שם שהדברים מגומגמים שם מה שהסמיך שם בענין אליהו בהר הכרמל עיי"ש] וצ"ל מקודם המדרש שהביאו התוס' בב"ב (דף קי"ט ע"ב) ד"ה אפי' קטנה שבהן וז"ל, דאמר במדרש שלשם שמים נתכוין [צלפחד שהוא המקושש] שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהם שלא לכנוס לארץ ממעשה המרגלים שוב אין מחויבים במצוות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים עכ"ל התוס' (וכן מפורש ג"כ בתרגום יונתן בן עוזיאל במקומו בפ' שלח מעין זה אלא שאין מובן לדברי התרגום יונתן איך היה מותר לו לעשות כן ודו"ק] דאע"ג דאין אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך כדאיתא בשבת (דף ד' ע"א) מ"מ היינו דוקא כדי שיזכה יחיד, אבל לזכות את הרבים מותר, וע"ז מסיים שפיר הילקוט שנאמר עת לעשות לה' הפ"ת אל תהי קורא כך אלא הפרו תורתך עת לעשות לה', היינו כשיטת ר' נתן במשנה דסוף ברכות דלא בעינן בעידנא דהפרו תורתך אז גופא לעשות לה' כמו שנתבאר לעיל אות ג' ונכון בעזה"ש

ובספר דברי שלמה פ' שלח נותן טעם לשבח למה טעו לומר דכיון שימותו במדבר פטורין הם שוב מן המצוות זה מנא להו, וכתב בשם ספר משכנות יעקב דהם סברו דעיקר קבלת התורה היתה בתנאי שינתן להם בשביל זה ארץ ישראל כדכתיב ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים ירשו בעבור ישמרו חוקיו ותורותיו ינצרו, אבל כיון שימותו במדבר ולא נתקיים התנאי אף הם פטורים מהמצוות זה היה סברת אותו הדור, אבל צלפחד היה סובר דא"י אינה מתנה עבור תנאי קיום התורה רק א"י מוחזקת לנו מאבותינו, ומחויבים לשמור התורה מטעם דינא דמלכותא או מטעמים אחרים כידוע, לכן עמד וחילל את השבת וכשיהרגהו בבי"ד אז יראו הכל להלכה ולמעשה דא"י מוחזקת מאבותינו והתורה לא תליא כלל בתנאי נתינת א"י, ומחוייבין לקיים התורה אפי' אם לא יכנסו אותו הדור לארץ, והוא כיון לאמיתת הדבר ונהרג בבי"ד של משרע"ה וגרם שכולן ישמרו את התורה וזכות הרבים תלוי בו, ומבואר בזה יפה טענות בנות צלפחד החכמניות, אבינו מת במדבר והוא לא היה וגומ' כי בחטאו מת, פי' שהוא מת בחטא יוצא מן הכלל שמסר נפשו לזכות את הרבים, וכיון שמת בבי"ד הרי מוכח מזה שהוא כיון את האמת דא"י מוחזקת לנו מאבותינו, וא"כ תנה לנו אחוזה גם חלק בכורה עיי"ש בב"ב ותבין עכת"ד הדברי שלמה

ט) אר"י א"ש מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה במתניתא תנא תולש הוה ראב"י אמר מעמר הוה, למאי נפ"מ לכדרב דאמר רב מצאתי מגילת סתרים בי ר' חייא וכתוב בו איסי בן יהודא אמר אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' ואינו חייב על אחת מהן רב יהודא אמר שמואל פשיטא ליה דמעביר חייב, ומתניתא פשיטא לה דתולש חייב ורב אחא בר יעקב פשיטא ליה דמעמר חייב וכו' עכ"ל הגמ', וביארו המפרשים דלכאורה בשלמא למ"ד תולש הוה או מעמר הוה שפיר דשני אלה משמעותן עולה שפיר במילת מקושש עצים דהכונה היא או תלישה ממחובר או עימור ואיגוד כדכתיב לקושש קש לתבן, אלא לר"י אמר שמואל דמעביר ד' אמות הוה זו מנין לו ואיה רמז לזה בתורה ובגמ' בשבת שם (דף צ"ו פ"ב) לא נתבאר מנא ליה הא, וביארו גדולי המפרשים ז"ל דידעינן זה מלשון התורה ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים, דקשה מאוד למה להתורה לספר דהיו אז במדבר אטו עד השתא לא ידעינן דבני ישראל היו או במדבר. אלא ע"כ דבא לומר דמקושש מעביר ד"א ברה"ר הוה, דהרי בגמ' שבת (דף ו' ע"ב) אמרינן דבכל עת המדבר הוא כרמלית רק כשהיו ישראל במדבר והיו בו ששים ריבוא אז היה רשוה"ר, ולכן כתיב ויהיו בני ישראל במדבר פי' דהיה אז המדבר רה"ר לא כרמלית לכן כשמצאו אז את המקושש שהיה מעביר ד' אמות שפיר נתחייב סקילה וזה נכון, ולפי"ז לכאורה למ"ד דצלפחד לשם שמים נתכוין לזכות את הרבים שלא יטעו דבמדבר פטורים הם מן המצוות, א"כ שפיר אצטריך קרא דויהיו בני ישראל במדבר לגופיה לומר דסיבת חטאו היה מה דהיו אז ישראל במדבר וסברו דמשו"ה פטורים מן המצות, ולהוציא הטעות מלבם עשה המקושש מה שעשה להעמידם על האמת, וכן טענו ג"כ בנותיו אבינו מת במדבר כלומר בסיבת המדבר לזכות את הרבים כמו שנתבאר לעיל באות ח' וא"כ אין לנו רמז דמעביר ד' אמות הוה וע"כ דתולש או מעמר הוה כן הוא לכאורה

אבל באמת אדרבה למ"ד מקושש לש"ש נתכוין ע"כ מוכח בלאו"ה דמעביר ד' אמות דוקא הוה ולא אחרת, דהרי טעות דור המדבר היה דכיון דקבלת התורה היתה באונס דכפה עליהם את ההר כגיגית א"כ לא נתחייבו לשמור את התורה, אלא דמ"מ אם ארץ ישראל אינה מוחזקת מאבותינו, אם לא ישמרו את התורה נהי דיפטרו מעונש אבל שכר דמתנת ארץ ישראל הרי ודאי לא יהיה להם כיון דא"י נתנה להם על תנאי שיקיימו התורה לשיטתם זו כיון דכבר נגזר על אותו דור למות במדבר ממילא פטורין מלקיים את התורה, וא"כ קשה מה הועיל המקושש בחללו את השבת הרי שבת במרה נצטוו וקבלוה בלי כפיית ההר רק ברצון גמור וידוע מש"כ הלבוש ז"ל דמשו"ה אמרינן בשבת בתפלה ובקידוש באהבה וברצון משא"כ בשאר יו"ט] וא"כ הרי עוד יהי' מקום לטעות דדוקא על שבת נענשים אף אם לא יכנסו לא"י מפני שעל שבת אין להם טענת אונס משא"כ בשאר מצוות, אלא ע"כ לומר דמקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה, וכבר כתבו התוס' בשבת (דף פ"ז ע"ב) ד"ה אתחומין דאיסור הוצאה לא נצטוו במרה, ורק בסיני נצטוו עליה וא"כ היה לישראל שפיר טענת אונס אאיסור הוצאה, ומ"מ נסקל המקושש הרי מוכח מזה דטענת אונס דכפיית ההר לאו כלום הוא, וא"כ די בזה להוציא מלבן של טועים גם בכל התורה כולה וזה נכון וברור: דהרי ידוע דמעביר ד"א ברה"ר תולדת הוצאה היא

וראיתי להג"מ ר"ז באריט ז"ל שביאר בזה הא דשבת (דף צ"ו ע"ב) מקושש זה צלפחד דברי ר"ע א"ל ר' יהודא ב"ב עקיבא בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין אם כדבריך התורה כיסתו וכו' ויש לדקדק מה זה לשון עקיבא בכוב"כ הלא הוא מדבר עם ר"ע, אך מ"ד בסנהדרין (דף פ' ע"ב) דמקושש הוראת שעה היתה ע"כ לא ס"ל דכיון לשם שמים, דמנא ידע שידינוהו הוראת שעה, והמזרחי הקשה למ"ד הבערה לחלק יצאה למ"ל הבערה הרי ידענו לחלק מהמקושש, ותירץ דמ"ד הבערה לחלק יצאה ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה ואין למילף מיניה חילוק מלאכות, ור"ע ס"ל בפסחים (דף ה' רע"ב) דהבערה לחלק יצאתה א"כ ע"כ ס"ל דמקושש הוראת שעה היתה, וא"כ לשיטתיה אי אפשר