תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רפב

אמאי יטמא במשא, מאי שנא מהא דכתבו התוס' במנחות (דף פ' ע"ב) ד"ה וכי מכניסין חולין לעזרה דהא דשרינן גבי ספק מצורע להביא אשמו ולוגו ושרינן להכניס לוג שמן לכתחילה מטעם דחולין ממילא הויין התם בטל ליה בהדי אידך שמן עכ"ל, מ"ש טומאת משא מאיסור של הכנסת חולין בעזרה הרי לכאורה הענינים שוו להדדי לגמרי, וכן הא דתנן במקואות והובא ביבמות (דף פ"ב) נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו מטעם בטול ברוב, הרי דהמיעוט הבטל מצטרף להשלים שיעור דארבעים סאה ולא אמרינן כמאן דליתא, אלא ע"כ דעניני טומאה וטהרה שאני בדין זה דלא אמרינן בהו המיעוט כמאן דליתא, ולפי"ז אפשר לומר דגם התוס' בזבחים (דף ע"ט סע"ב) שהבאתי לעיל אות ב' והוכחתי דס"ל דהמיעוט כמאן דאיתא, לא פליגי באמת על רש"י במנחות (דף כ"ג ע"ב) והתוס' בב"ק (דף כ"ז ע"ב) וכ"כ הרי ס"ל התוס' במנחות (דף פ' ע"ב) שהבאתי זה עתה לענין חולין בעזרה דס"ל דהמיעוט כמאן דליתא דמי, אלא דהתם בזבחים שם לענין מי חטאת דהוה משום טומאה וטהרה שפיר כו"ע ס"ל דהמיעוט כמאן דאיתא ומשלים גם להשיעור, ובהא דנדה (דף ע"א ע"א) הנ"ל בקונטרס דמר שכתב רש"י דאין המיעוט דם דמחיים משלים לרביעית דם המת ע"כ צריכין אנו לומר דהלכתא גמ"ל כמש"כ ידידי, ויש עוד לחלק באופן אחר ע"פ התוס' בסוטה (דף ט"ז ע"ב) ולר"י דס"ל דם בדם לא בטיל, ועיין בהגהות מצפה איתן בנדה (דף כ"ז ע"ב) הנ"ל שהעיר שם מהא דר"י דס"ל מין במינו לא בטיל ושם כתב דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו אבל די בזה ועיין ברשב"א הנ"ל סוף אות ג', ועיין במנחות דף נ"ד דאם מעיקרא לא הוה ביה שיעור וע"י גשמים נתפח ונעשה שיעור שלם כזית נבלה אינו מטמא מ"מ מכאן ולהבא רק מדרבנן עיי"ש ברש"י ד"ה כי פליגי וכן כתב שם הרשב"א בחידושיו וביתר ביאור מבואר הדבר בשו"ת הרשב"א ח"א סי' תס"ב שאין מטמא מכאן ולהבא רק מדרבנן משום הרואים שיסברו שגם מעיקרא הוה בו שיעור כזית נבלה עיי"ש, ופלא על הגהות הרש"ש במנחות שם שכתב דמטמא מכאן ולהבא מה"ת ולא הביא דרש"י שם לא ס"ל כן וכן גם הרשב"א לא ס"ל כן כאמור, ולמה לא אמרינן דלבטיל מי הגשמים ברוב ויטמא מכאן ולהבא מדאורייתא אלא ע"כ דההיתר לא נעשה כהאיסור לענין טומאה עכ"פ וכנ"ל והן אמנם בשמ"ק יש משמעות שם דיש דס"ל דמכאן ולהבא מטמא מדאורייתא אך אין לעזוב דברי הרשב"א ודברי רבינו הגדול רש"י ז"ל המפורשים דגם מכאן ולהבא מטמא רק מדרבנן, והגהת השמ"ק אות ח' ברש"י שם לענ"ד היא תימה והגירסא כמו שהיא לפנינו היא פשוטה ומבוארת יפה דאם מתחילה לא היה כשיעור, אע"פ שנתפחה אח"כ אין חיוב מה"ת גם להבא, ומובן דיש כאן לפלפל הרבה אבל יהיה די בהערה זו להמעיין

ז) נחזור לענינינו דלשיטת רש"י ודאי דהיתר בטל באיסור אלא דבכל איסורין שבתורה המיעוט הבטל כמאן דליתא כלל דמי זולת בעניני טומאה וטהרה כמו שנתבאר באות הקודם, ובזה יש ליישב ע"ד החידוד קושית המהרש"א והמהר"ם וביותר אריכות הקשה כן השלטי גבורים בגליון האלפס במקומו, בהא שכתב רש"י בב"ק (דף ד' ע"ב) ד"ה ומנסך שפירש שניסך לע"ז והרי בגיטין קאמר שם שמואל דמאי מנסך מערב והיא קושיא הצריכה ישוב, ולהאמור ניחא דשמואל דאמר בגיטין מערב יש לפרש שעירב יין נסך הרבה ביין היתר מעט באופן שיין האסור היה רוב נגד ההיתר ובאופן זה הרי מודה גם רשב"ג דמשנה דע"ז (דף ע"ד ע"א) דאסור למכרו חוץ מדמי יין נסך שבו דהרי נהפך ההיתר ג"כ לאיסור וכמאן דליתא כאן היתר כלל דמי, ואע"ג דשמואל סובר דמין במינו לא בטיל אפי' באלף בע"ז שם (דף ע"ג ע"ב) י"ל דשמואל ס"ל בתר מבטל אזלינן והרי היי"נ אי אפשר להיות כבטל דלכי מסרח אין שם משקה עליו, כמש"כ התוס' במנחות (דף כ"ב ע"ב) ד"ה ור"י סבר עיי"ש, אבל בב"ק שם דאזיל רש"י אליבא דר' חייא לא היה יכול לפרש מערב, דא"כ אף אם שפך הרבה יי"נ עד שהוא רוב נגד ההיתר, מ"מ הרי איכא מ"ד במנחות (דף כ"ג) אליבא דר' חייא דבתר בטל אזלינן, והרי הבטל שהוא יין דהיתר יכול להיות כמבטל אם ינסכו לעכו"ם, וא"כ לא בטיל לר' חייא ויכול הוא למכרו חוץ מדמי יי"נ שבו לרשב"ג, והוא חידוד נאה בשם הגאון ר' דוד דייטש ראיתיו הובא בספר שערי חכמה סוף שער יו"ד ומפני שספר זה אינו מצוי העתקתי דבר זה לידידי

ח) נתבאר מדברינו עד עתה דאמנם אין הדבר מוכרע אם היתר בטל באיסור אם לאו ויש אשלי רברבי הסוברים דהיתר שפיר בטל באיסור דלא כהמל"מ בה' מעילה, ולענין מצה שאינה שמורה שנתערבה בשמורות גם אם נימא דבטלה הרי היא מ"מ לדעת רש"י ותוס' כמאן דליתא, ולכן מחוייב הוא לאכול ב' זיתים משתי מצות ע"כ תמצית תשובתי לידידי הגאבד"ק שילעל, ובאמת הא דהיתר אם בטל באיסור לחייב עלה י"ל דתליא בהא דפליגי הראשונים אם בטול ברוב הוא מטעם ודאי או מטעם ספק ועיין כו"פ סי' ס"ג ואכמ"ל: ועיין בספר אור שמח בה' מאא"ס פרק ט"ו הלכה יו"ד אריכות גדולה ברוב גאונו ולא ראיתיו מקודם ועתה משנה לא זזה ממקומה: פרק ל"ז

וכשאני לעצמי יש לי מקום לומר דאפי' לפ"מ שהעליתי בפרק הקודם דיש כמה ראשונים הסוברים דהיתר באיסור בטיל, מ"מ אין עדיין הוכחה ממשנתינו דהמפריש מעות לנזירתו מעות סתומין אין מועלין בהם מפני שיש בהם דמי שלמים דמטבע לא בטיל מה"ת כמש"כ מהר"י אלפאנדארי שם במל"מ, דיש לדחות הראיה ע"פ מש"כ הרמב"ן גבי הקדיש בור ונתמלא מים שובך ונתמלא יונים דאין מועלין בהמים והיונים שכתבו התוס' בב"ב (דף ע"ט ע"א) הטעם משום דאין חצר להקדש, אבל הרמב"ן כתב הטעם דלענין מעילה בעינן שיבוא ההקדש מכח אדם מישראל המקדיש אבל לא כשהוקדש ממילא עיין בחידושי למעילה במשנה שם (דף י"ג) ובדברינו לעיל פרק ל"ו אות ה' בסופו, וא"כ לוא יהא אמת דמעות השלמים נתבטלו ברוב דמי חטאת ואשם, מ"מ קדושה עודפת הזאת הרי לא בא מכח אדם המקדיש רק ממילא ע"י בטול ואין מועלין בהן, אלא דמהר"י אלפאנדארי הביא ראיה זו דמטבע לא בטיל לשיטת התוס' והתוס' לא ס"ל כהרמב"ן בזה וגם הגאון ר' יצחק שמעלקעש זצ"ל בספרו בית יצחק חאו"ח סי' נ"ד כתב כן אלא שסיים דאפשר דדמי לגדולי הקדש דלמ"ד דיש מעילה בגידולין גם בהם מועלין ע"ש

שוב אחר זמן רב הגיע לידי שו"ת משיב דבר לג"מ נצי"ב ז"ל וראיתי שם בח"א סי' ל"ד שכנראה השואל שם ישב על מדוכה זו, והגאון הגדול המחבר דחי זה בשתי ידים וז"ל שם, ולפמש"כ ליתא דתולין בכל אחד שהוא מן הרוב שנתקדש בפה, וגם בלא זה דברי מעלת כבודו תמוהין שהרי תנן לא נהנין ולא מועלין