תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רעז

ואכמ"ל בזה] נמי אינם ניתרים רק מכאן ולהבא ומ"מ הוו דשיל"מ

ואולם הרא"ש בפסקיו ר"פ הנודר מן המבושל הביא ירושלמי זה בזה"ל, הילן נדרא כמאן אתעביד להו א"ל מסתברא כדבר שיל"מ מי עבדינן להו והא תנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, פירוש וכיון שעוקר מעיקרו לאו דבר שיל"מ הוא, אמרי אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא, פירוש אע"ג דעוקרו מעיקרו מ"מ עד שהתיר החכם היה אסור מחמת נדרו משו"ה הו"ל דבשיל"מ עכ"ל הרא"ש, הרי דגירסת הרא"ש הוא דאם חכם עוקר הנדר מעיקרו לא הוה דשיל"מ וזהו להיפך ממש מהר"ן, וצריך ביאור והבנה במאי פליגי הר"ן והרא"ש ז"ל, ואולם לפי דברינו לעיל א"ש מאוד

דהרי כתבנו דהרא"ש ס"ל בטעם דשיל"מ כטעם רש"י דעד שתאכלנו באיסור וכו' כמפורש בדבריו בתשובה שהביא הש"ך הנ"ל, וא"כ היה ס"ד דהירושלמי להוכיח דלא הוה דבר שיל"מ כיון דהזקן עוקר הנד מעיקרו א"כ ממנ"פ אם יתיר החכם את הנדר הרי שלא היה אסור מעולם ולא שייך עד שתאכלנו באיסור, ואם לא יתיר הנדר הרי ישאר באיסורו לעולם ואין לו מתירין כלל, והשיב לו אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא ופירש הרא"ש דאע"ג דעוקרו מעיקרו מ"מ הרי עד שהתירו החכם הרי עמד באיסורו עכ"פ עד שהתיר הזקן מ"מ, וא"כ שייך שפיר לומר עד שתאכלנו באיסור ואין כאן ממנ"פ הנ"ל דהא עכ"פ יש לנו עצה להתירו, וא"כ שפיר הוה דשיל"מ וזהו נכון להרא"ש לשיטתיה דס"ל שיטת רש"י בטעם דשיל"מ וכאמור

אבל לשיטת הר"ן דחומרת דבר שיל"מ הוא מטעם דהוה כמין במינו כיון דאף האיסור נקרא בשם היתר העתיד לבוא. ונראה שסברתו היא אחת עם סברת ר"ש בכ"מ דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ולשרוף כשרוף דמי וכאלה הרבה [ואמת דרבנן פליגי אר"ש וס"ל דלא אמרינן כל העומד לזרוק וכו', אבל הרי רבנן פליגי אר"ש גם בדין דשיל"מ וס"ל דבטיל שפיר כמש"כ השמ"ק בשם הריטב"א בב"מ (דף נ"ג) ד"ה ואם איתא לדחזקיה וז"ל וא"ת והא פלוגתא דר"ש ורבנן היא בדשיל"מ ודילמא הא מתניתין רבנן היא וכו' עיי"ש, וכ"כ הרמב"ן במלחמות בפסחים פרק ב' דריו"ח דס"ל חמץ בזמנו בנותן טעם ס"ל כרבנן דר"ש דדשיל"מ נמי בטיל ע"ש, ונראה דבהא סברא גופא דכל העומד פליגי ור"ש לשיטתיה ורבנן לשיטתם] והתוס' בב"ק (דף ע"ז ע"ב) כתבו דדוקא היכא דיש מצוה בזריקה סובר ר"ש כזרוק דמי אבל היכא דליכא מצוה לזרוק לא אמרינן כזרוק דמי, ובזה מובן הא דאמרינן בנדרים (דף נ"ט) דדוקא נדרים הוה דשיל"מ משום דמצוה לאיתשולי עלה כדר' נתן אבל תרומה דליכא מצוה לאיתשולי לא הוה דשיל"מ, ועיי"ש בר"ן דנדר כיון דמצוה לאיתשולי הוה כמאן דאיתשיל עלה דמי עכ"ל הרי לפנינו בר"ן דדשיל"מ הוא מטעם דהעומד להעשות כעשוי דמי, אלא דדבר העומד להיות כמו שכבר נתהווה דמי לא שייך אלא היכא דעומד הדבר להיות מאיליו בלא שום מעשה אבל היכא דבעינן מעשה אדרבה אמרינן העמד הדבר אחזקתו שלא ישתנה ולא יעשה המעשה (ועיין בר"ן בקדושין דף ס"א בהצותו על הרמב"ם בענין הוכר עוברה אי הוה דשלב"ל, ובמל"מ פ"ד מה' אישות ה"ז דמחלק דזמן ממילא קאתי אבל מחוסר מעשה הוה דשלב"ל, ועיין בב"ב (דף קכ"ו) בהפלוגתא אם יש לבכור קודם חלוקה דאם אין לו קודם חלוקה ונטל כפשוט לא ויתר בכל הנכסים דהוה דשלב"ל עיי"ש ברשב"ם, והרי בידו לחלוק וכופין ג"כ על החלוקה וג' שמאים שכיח דרק ג' ת"ח אמרינן מי יימר דמזדקקי עיין תוס' שבת (דף מ"ח ע"ב) מ"מ הוה דשלב"ל ואכמ"ל] משו"ה כתבו התוס' דדוקא היכא דאיכא מצוה בזריקה ס"ל לר"ש כזרוק דמי כיון דיש מצוה בהעשייה ודאי יעשה וכעשוי דמי וכאינו מחוסר מעשה דמי, וה"ה לענין דשיל"מ בנדרים דהוה מצוה לאיתשולי הוה דבר שיל"מ דהוה כאילו כבר הותר משא"כ בתרומה, רק טבל כיון דע"כ עומד הוא להפריש ממנו התרומות והמעשרות דבלא זה אינו רשאי לאכול ולמכור, וכן הקדש בדה"ב דע"כ דבר שאינו ראוי אלא לדמיו עומד לפדיון הוה שפיר דשיל"מ אע"ג דאין מצוה בהפרשה ובפדיון ודו"ק, וכל דברינו אלה המה בכלל דברי הר"ן שם ד"ה תרומה מאי מצוה איכא שז"ל, וכיון דאין ההיתר בא מעצמו ולאו מצוה למיעבד הכי לא הוה דשיל"מ והקדש דקא חשיב לעיל בדשיל"מ בהקדש בדה"ב דע"כ לפדייה קאי עכ"ל, הרי שחלקן הר"ן לשלשה חלוקות וכל דברינו כלול בדבריו בקצרה ודו"ק היטב: ולשיטת רש"י ג"כ ניחא הש"ס דנדרים (דף נ"ט) הנ"ל דכל היכא דאינו עומד להיות היתר מעצמו וגם מצוה ליכא להתירו אין כאן סברא דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר

ואמנם אע"פ שכתבנו לעיל דרבנן דפליגי אר"ש ולא ס"ל דכל העומד לזרוק כזרוק דמי לא ס"ל נמי הדין דדשיל"מ לא בטיל כמש"כ לעיל מהשמ"ק בב"מ (דף נ"ג) מ"מ י"ל דהא דפליגי רבנן אר"ש ולא ס"ל סברתו אין הכונה דלדידהו אין הכונה שהמצוה לעשות הדבר אינה עושה הדבר כעומדת לכך דזהו נגד הסברא הפשוטה, אלא דס"ל דכל העומד לזרוק אע"פ שעומד לזריקה ומצוה הוא, מ"מ אינה כזרוק למפרע דנהי דעומד לזרוק אבל אכתי עדיין לא נזרק השתא, דכשיזרק יהיה היתר מהזריקה ולהבא אבל לא לומר שיהיה כזרוק למפרע, ומשו"ה פליגי אר"ש גם בדין דשיל"מ וס"ל דבטיל שפיר דההקדש כשיפדה והטבל כשיפריש כדין יצא הדבר לחולין רק מכאן ולהבא לא למפרע, וא"כ לעת עתה האיסור אסור הוא ואינו מין במינו עם ההיתר משו"ה שפיר בטיל, וכן פליגי שפיר בכל דשיל"מ כאלה, אבל בקונמות אם אך נימא דהמצוה לאיתשולי עושה הנדר כעומד לאיתשולי, והרי קיי"ל דחכם עוקר הנדר מעיקרו, וא"כ מודו רבנן בקונמות כיון דעומד להיות ניתר למפרע דשפיר גם עתה הוה מין במינו עם ההיתר ולא בטיל מטעם דשיל"מ לסברת הר"ן כן יש לומר, ולפי"ז מיושב הירושלמי שהבאנו לעיל גרסת הר"ן בנדרים (דף נ"ב ע"ב) והקשינו עליו, ועתה מתבאר שפיר דהא דבעי הירושלמי הלין נדרא מה את עביד בהו כדשיל"מ או כדבר שאין לו מתירין לרבנן דר"ש קבעי לה, ומשו"ה רצה לפשוט דמסתברא כדשיל"מ מעבידנא ליה דהא תנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו עכ"ל, דמאחר שע"י המצוה נעשה עומד לשאול אפילו לרבנן וכיון דהחכם עוקר הנדר מעיקרו למפרע, א"כ גם עכשיו נקרא היתר ולא בטיל מטעם מין במינו לשיטת הר"ן, ודחי הירושלמי אמרי אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא ע"כ, ר"ל דאע"ג דהחכם עוקר הנדר מעיקרו מ"מ עד שהחכם מתיר עכ"פ באיסור נדר קאים ולא שייך עוד לקרותו בשם היתר כמש"כ הרא"ש בפסקיו הנ"ל לפי גרסתו סברא זו פירוש הירושלמי, והרב שאילת שלום סי' ז' האריך בענין זה יותר ואנכי אינני יכול להתמהמה כאן הרבה בענין דשיל"מ לכן די בזה שהבאתי פה: