תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רעו

בדבריו דמטבע מן התורה חשוב ולא בטיל והדחיות שדחה להראיות ההם, והשלישי בהכלל שכלל דבטול ברוב לא שייך רק לאיסור בהיתר אבל היתר באיסור לא בטיל כלל, ושלשה כללים האלה ראוי לבארם כאן והנני לבארם כיד ה' הטובה עלי בפרקים הבאים בעזרתו יתברך: פרק ל"ד. אי אמרינן כל דפריש מרובא פריש בדבר שיל"מ שהעיר המל"מ

הנה מה שהחליט המל"מ דהר"ן מחמיר בדשיל"מ דלא אמרינן ביה כל דפריש מרו"פ, הדבר פלא גדול שהרי הר"ן גופא בביצה שם בפ"ק באלפס סי' תתנ"ה בד"ה ודוקא בדאיכא זכר בהדה ז"ל, ומהא משמע דאפי' בדשיל"מ בדרבנן אזלינן בתר רובא, משום דלא אתחזק איסורא, ואע"ג דאמרינן דכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל שאני הכא דלא אתחזק איסורא, ומהא שמעינן שמותר ליקח מן העכו"ם ביצים בלילי יו"ט ראשון לפי שרובן הם של זכרים עכ"ל, וע"כ הא דבסוף פ"ג שם הוא רק להעיר דיש מקום להחמיר אבל לדינא דעתו דשרי דבכל דבר חשוב דלא בטיל ואפי' בדשיל"מ אמרינן כל דפריש מרובא פריש והר"ן לשיטתיה דעיקר חומרת דבר שיש לו מתירין הוא משום דהוה כמין במינו דילפינן מדם הפר והשעיר דלא בטיל, וא"כ בודאי אין בדשיל"מ לענין כל דפריש מרו"פ טעם להחמיר דהרי גם במין במינו כדם הפר והשעיר נמי אין לנו קרא להחמיר רק לענין בטול ברוב אבל לא לענין כל דפריש מרו"פ, ועיין גם במרדכי ר"פ אין צדין ובחידושי הגרע"א לאו"ח סי' תקי"ג וגם איהו לא הזכיר מהר"ן פ"ק דביצה הנ"ל, ועיין בדברינו לעיל פרק כ"ד ודו"ק

והנה כבר הזכרנו לעיל דהכו"פ ביו"ד סי' ק"ב העיר על הא שכתבו התוס' במעילה לתרץ לכאורה הא דפרוטה של הקדש לא בטילה ברוב דהוא משום דהוה דשיל"מ ע"י פדיון, מדעת המרדכי שהביא הרמ"א ביו"ד שם דהיכא שלא היה האיסור ניכר מעולם ונולד האיסור בתערובות גם דשיל"מ בטיל, א"כ תשאר הקושיא אפרוטה בכיס זה הקדש וכבר דיברנו לעיל מזה, אכן לפי דברינו כאן י"ל דהסבר הדבר למה דבר שנולד האיסור בתערובות בטיל ברוב אפי' בדשיל"מ, ומ"ש מדבר שלא נולד האיסור בתערובות דלא בטיל, ועיין לקמן פרק מ"ט מש"כ בזה, אך אפשר להסביר הדבר ע"פ הר"ן והמרדכי שהבאנו בזה דדשיל"מ דלא בטיל הוא רק באתחזק איסורא, וביאור הדבר הוא דבלא אתחזק איסורא נהי דבדשיל"מ האיסור לא בטיל מ"מ הרי גם ההיתר לא בטיל לגבי האיסור עכ"פ והוה כמחצה על מחצה מטעם קבוע דרבנן כמש"כ האחרונים, וא"כ על כל אחר נימא שמותר לאכלו מטעם ספק דרבנן לקולא, דמדאורייתא הרי בטיל ברוב ורק מדרבנן הוה כמחצה על מחצה, אך באתחזק איסורא שייך שפיר לומר דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא ומשו"ה בדשיל"מ אסור, וא"כ שפיר כתב הרמ"א בשם המרדכי דהיכא דלא הוכר האיסור מעולם כגון בגיגית מלאה יין דמיד שנסחט היין של איסור מהענבים נתערב בהיין של היתר ולא אתחזק כאן איסור מעולם כלל, א"כ נהי דהיין של איסור לא נתבטל מטעם דשיל"מ מ"מ הרי הוא רק כמחצה על מחצה ומותר היין משום ספק דרבנן לקולא זהו סברת המרדכי שהביא הרמ"א בסי' ק"ב, וא"כ זהו רק לפי האמת דקיי"ל דדשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל א"כ דינו של הרמ"א הוא דין אמת, אבל לפי הס"ד של התוס' במעילה כאן דדשיל"מ מדאורייתא לא בטיל ומשו"ה חייב להביא קרבן מעילה כלומר אשם תלוי אליבא דר"ע, וספק דאורייתא הוא מה"ת לחומרא להרבה מהראשונים ועכ"פ למ"ד דלא בעינן באשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות ודאי דספק דאורייתא אסור מה"ת כמש"כ האחרונים ור"ע הא ס"ל דלא בעינן לאשם תלוי חתיכה אחת מב' חתיכות כמו שביארנו כבר בפרקים הקודמים, א"כ גם בלא היה ניכר האיסור קודם התערובות נמי לא בטיל דשיל"מ כיון דספק דאורייתא לחומרא אף בלא אתחזק איסורא, והמרדכי והרמ"א לא כתבו דינם רק לקושטא דמילתא דדשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל ובעינן אתחזק איסורא ודו"ק

מיהו נראה דכל זה הוא לשיטת הר"ן בטעם דשיל"מ דהוה כמין במינו, אבל לשיטת רש"י דטעם דשיל"מ הוא משום דעד שתאכלנו באיסור וכו', הסברא נותנת דגם כל דפריש מרו"פ ג"כ לא אמרינן בדשיל"מ ל"מ מה"ט גופא דעד שתאכלנו באיסור וכו',, וכבר הבאתי לעיל פרק כ"ד מש"כ האחרונים דלרש"י גם מין בשאינו מינו נמי אמרינן דשיל"מ לא בטיל מה"ט גופא דעד שתאכלנו וכו' ע"ש, ויש גם כעין הוכחה לדבריהם שהרי רש"י פוסק דמין במינו אפי' בדבר שאין לו מתירין נמי אפי' באלף לא בטיל כידוע, וא"כ למאי מהני כלל חומרא דדשיל"מ ע"כ לומר דמהני לדבר שאינו מינו דנמי לא בטיל בדשיל"מ, אלא דיש לדחות דלעולם גם לרש"י לא אמרינן חומרת דשיל"מ רק במין במינו, ומהני חומר דשיל"מ במינו לענין ספק ספיקא דבאין לו מתירין מותר ובשיל"מ אסור, אכן לשיטת הר"ן דדשיל"מ הוה החומר מטעם דהוה כמין במינו, א"כ לא גרע עכ"פ תערובות דשיל"מ מגוף האיסור דג"כ מותר בספק ספיקא, וכן הביא באמת הט"ו ביו"ד סי' ק"י ס"ק י"א דברי הר"ן דס"ס מותר אפי' בדשיל"מ, אלא דהט"ז כתב שם דכונת הר"ן הוא רק באיסור דרבנן אבל באיסור דאורייתא מודה גם הר"ן דס"ס אסור בדשיל"מ, ועיין בש"ך שם ס"ק נ"ו דהביא דברי הרא"ש בתשובה שכתב דס"ס בדשיל"מ אסור מטעם דעד שתאכלנו וכו'. אבל זה אינו רק באתחזק איסורא כגון בתערובות, אבל בלא אתחזק איסורא כספק חדש וכיוצא מותר בס"ס אפי' בדשיל"מ, וחזינן מזה דהרא"ש ס"ל בטעם דשיל"מ כשיטת רש"י, ומ"מ ס"ל מפורש דהיכא דלא אתחזק איסורא מקלינן בס"ס, וא"כ י"ל דגם בענין כל דפריש מרו"פ נמי מותר אפי' בדשיל"מ אפי' לשיטת רש"י כיון דלא אתחזק איסורא דלא כמה שכתבתי לעיל מצד הסברא ועיין לעיל פרק כ"ד וקצרתי מאוד

ובמה שביארתי דהרא"ש ס"ל בחומרת דשיל"מ כטעמו של רש"י ז"ל ודלא כטעם הר"ן ז"ל, נבין היטב מחלוקת הרא"ש והר"ן במקום אחר, דהנה הר"ן הביא בנדרים (דף נ"ב ע"ב) את הירושלמי פרק הנודר מן המבושל בזה"ל, זה הכלל כל דבר שיל"מ כגון טבל וחדש והקדש לא נתנו בהם חכמים שיעור וכו' הילך נדרא מה את עביד בהו כדבר שיל"מ או כדבר שאין לו מתירין,. א"ל מסתברא כדבר שיש לו מתירין מעבדינא להו דהא תנינן תמן שהזקן עוקר הנדר מעיקרו, א"ל אינו עוקרו אלא מכאן ולהבא, ודא מתניתין כדבר שאין לו מתירין עביד להו דתנינן תמן שהנודר מן הדבר ונתערב באחרים ה"ה בנותן טעם א"ל תפתר במין בשאינו מינו עכ"ל הירושלמי לגירסת הר"ן, ותמוה לכאורה מה פלי בנדרים ענין דשיל"מ באם החכם עוקר הנדר מעיקרו אם לאו. הרי כל דבר שיל"מ טבל וחדש ומע"ש והקדש ומוקצה אמנם בהקדש לא ברור הדבר