תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רעה

עכו"ם לדעת הרמב"ם דהא דהחמירו ברימוני בדן להצריכן שלש תערובות היינו משום דהוה דשיל"מ ועיין מה שהקשה עליו הרב פר"ח בחידושיו, והמעיין בפירש"י בסוגיא שכתב ופרכינן שמואל דאמר הנח לע"ז דמשמע דבשאר איסורין אפי' דשיל"מ לית ליה ס"ס יראה בעיניו שהרגיש בקושיא זו דנימא דלא אסר ר"י אלא בדבר שיל"מ ובהא מודה ליה שמואל, לז"א דליתא דכיון דנקט לישנא דהנח לע"ז משמע דבשאר איסור אפי' דשיל"מ לית ליה ס"ס וא"כ לא אתי כר"י. אך קשיא לדעת מרן מדאמרינן התם בגמ' (דף ע"ד ע"ב) ואצטריך דר"ל וכו' אבל תרומה דיל"מ וכו' יעוי"ש] ולפי"ז אפשר דמטבע נמי כיון דחשוב דאין לו בטול אפי' מה"ת לא מהני ליה רוב ולפי"ז סוגיא דע"ז אתיא כפשטה, אך דברי הר"ן הללו קשים הם בעיני מהא דתניא בתוספתא דדמאי פ"ג מצטרפין פירות חו"ל על פירות שניה כדי שירבו על פירות שלישית לפוטרן ממע"ש מצטרפין מפירות חו"ל על פירות שלישית כדי שירבו על פירות רביעית לפוטרן ממע"ש מצטרפין פירות ערב שביעית לפוטרן מן המעשרות ע"כ, וכל החלוקות הללו הם דשיל"מ דהא טבל אוסר במשהו משום דהוה דשיל"מ ואפי' טבל של מע"ש או של מעשר עני אוסר במשהו כמש"כ הראב"ד פ"א מה' מע"ש דין י"א יעוי"ש וכן פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות הוה דשיל"מ ואוסרין בכ"ש רבינו ספ"ז מה' שמיטה, וא"כ ה"ק בתוספתא דאזלינן בתר רובא לפוטרן מן המעשרות ומן הביעור, אלא ודאי ע"כ לומר החילוק שכתבנו וכ"כ המבי"ט ח"א סי' נ"א דהא דתנן שביעית אוסרת בכ"ש במינה היינו כשנתערבו בידוע פירות שביעית בפירות אחרות אבל היכא דלא נתערבו אלא שאין ידוע אם הם פירות שביעית אם לאו אזלינן בתר רובא וכיון דרובא מחו"ל או מערב שביעית פטורין מן הביעור ע"כ, עוד אני תמה מדאמרינן בפ"ב דב"מ דף כ"ו מעות שנמצאו בהר הבית חולין ובירושלים בשאר ימות השנה חולין וטעמא דמילתא משום דאזלינן בתר רובא וכמו שפירש"י, ומע"ש בירושלים הוה דשיל"מ וכמש"כ רבינו ספ"ו מה' מע"ש ובפ"ק דפסחים דף יו"ד אמרינן ריב"י אומר תיבה שנשתמשו בה מעות חולין ומעות מעשר אם רוב חולין חולין, הרי דאף בדשיל"מ אזלינן בתר רובא, וא"כ ע"כ לומר דלפי המסקנא דמוקי ההיא דבקשו לגנוז בדינרא הדריינא שרוב מטבעות אלו היה של הקדש, באופן דמסוגיא זו ליכא לא סייעתא ולא תיובתא לדברי התוס' במעילה שכתבו דמטבע חשוב ולא בטיל, עוד עלה בדעתי להביא ראיה לסברת התוס' הלזו מדאמרינן בפרק הוציאו לו (דף נ"ה) וטעמא דר"י דאמר לא היו שופרות לקני חובה הוא משום חטאת שמתו בעליה ודאי, ופירש"י דהולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשירות ופוסלות אותם והיינו מפני התערובות, ואם איתא דמטבע יש לה בטול אמאי פוסלות אותן לבטול ברובא, דדוחק הוא לומר דהחששא היא שמא לא ימצא כי אם קן אחד דלא הוה רוב דהתירא, אך עדיין אין להכריח מסוגיא זו דמטבע חשוב ולא בטיל מה"ת די"ל דלעולם יש לו בטול מה"ת ככל האיסורין אך מדרבנן אין לו בטול משום דהוה דבר שבמנין ומשו"ה ס"ל לר"י דלא היו לקני חובה שופרות מפני התערובות

וראיתי למעכ"ת שרצה להכריח סברת התוס' הלזו משלשה מקומות והב' נאמרו ע"פ והאחד בכתב והנני מפרטם, הראיה האחת היא מהא דאמרינן בפ"ק דשקלים שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו האיך הם נאכלים, ואם איתא דמטבע יש לו בטול ברוב הא פשיטא דרוב השקלים היו של לוים וישראלים וא"כ כדין אוכלין העומר ושתי הלחם ולחה"פ ואף שיש במעות האלו מעות של כהנים שהם אסורים באכילה מ"מ בטילים הם ברוב אלא ודאי דמטבע חשוב ולא בטיל, והנה מלבד דאין ממשנה זו ראיה אלא שאין למטבע בטול אבל שיהיה דין זה מה"ת אין מכאן ראיה, זאת ועוד אפשר לומר דאף מדרבנן יש למטבע בטול אלא שאני הכא דמעיקרא לא רצו לבטל ולערב מעותיהם עם מעות ישראלים כדי שיהיו בטלים ברוב ודמי למבטל איסור בידים, וראיה לזה מדאמרינן בחולין (דף ק"מ) למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה, והא ודאי דאם שלחוה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה, הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור, שוב ראיתי לרש"י בערכין (דף ד') שכתב דלדידן לית לן הך דרשא דכליל תהיה במנחת כהן גרידא כתיב אבל במנחת ציבור זיל בתר רובא. ואבוא היום אל הראיה הב' והיא ממש"כ רש"י בסיף בב"מ דכיון דתקנו רבנן ד' זוזים מן התרומה וזה מוחל עליהם ונמצאו לו ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונים מהם תמידין ומוספים ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באים משל ציבור ומדלא אמרינן דבטלי הנך ד' זוזי ברוב ש"מ דמטבע חשוב ולא בטיל, והנה מלבד דבמה שכתבתי לעיל יש לדחות גם ראיה זו, עוד נ"ל דהכא לא שייך בטול משום דכל היכא דניכר האיסור לא שייך בטול ובכל דבר שאפשר להוציא האיסור מתוכו הרי הוא כניכר האיסור וכמש"כ הרא"ה בבד"ה עלה דכלי שטף שבלע מן האיסור ונתערב באחרים דכיון דאפשר בהגעלה להפליט האיסור הרי זה כאלו ניכר האיסור ואין לו היתר, ה"נ כיון דאפשר ליקח ד' זוזים ולתת להשומרים הו"ל כאילו ניכר האיסור ואין לו בטול. והבאתי את השלישית מההיא דמעילה פרק ולד חטאת דתנן המפריש מעות לנזירותו לא נהנין ולא מועלין, ופירש"י משום דבכל מנה ומנה מצינן למימר זה הפריש לשלמים וכו' וע"ז הוקשה להאדון דנזיל בתר רובא ורוב המעות יש בהם מעילה ואף דאיכא דמי שלמים כיון דהוו מיעוטא לבטלו ברובא אלא ודאי דמטבע חשוב ולא בטיל עכ"ד, ולא ירדתי לסוף דעתו דמה ענין בטול בכאן דבטול לא שמענו אלא לבטל האיסור להתירו לכתחילה באכילה, אבל אם הרוב הוא איסור נהי דאיסורא איכא אבל לחייבו מלקות או כרת או קרבן זו לא שמענו. ואף דאיכא מ"ד דהיתר מצטרף לאיסור לחייבו בעונשין היינו דוקא בתערובות לח בלח ומין בשאינו מינו משום דטעם האיסור נתפשט בהיתר ונעשה כולו איסור, אבל ביבש אף שהאיסור הוא רוב מעולם לא שמענו שאם אכל אחד מן התערובות שיתחייב שום עונש אף שאסור מן התורה, וא"כ היכא דאיכא בדמים הללו דמי חטאת ועולה ושלמים כל שלא נהנה כי אם שיעור דמי השלמים פשיטא דאין לחייבו קרבן דאימור דמים הללו דמי שלמים הם, וראיתי למהרימ"ט ח"א סי' ה' שכתב בשם הרשב"ץ דמעות היתר שנתערבו במעות איסור שבטלים כדין יבש ביבש דחד בתרי בטיל (א"ה, עיין בספר מוצל מאש סי' י"ט) ואני תמה על ב' המאורות הגדולים איך לא השגיחו בדברי התוס' שכתבו דמטבע חשוב ולא בטיל, ומלבד דברי התוס' הללו נראה דמטבע לא בטיל מדרבנן ככל דבר חשוב, דלא גרע מטבע מדבר שדרכו למנות דלא בטיל וכעת צל"ע, עכ"ל המל"מ שם

והנה יסוד ותמצית דברי המל"מ האלה עומדין על שלשה כללים גדולים. האחד דכל דפריש מרובא פריש אמרינן גם בדבר חשוב ואפי' בדשיל"מ אם לא הוחזק איסור בתערובות, שנית בדבר הראיות שהובא