תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רעג

נעימים אעתיקם בזה וז"ל, ובתשובה כתבתי ליישב דברי התוס' בדרך נכון והוא, דודאי מסתבר לומר שדבר תשוב לא בטיל מה"ת דכיון דדבר חשוב הוא אינו בדין שיתבטל, אלא דאפ"ה בטיל מה"ת דהא בתערובות מין במינו הוא א"כ גם ההיתר הוא דבר חשוב, ומאי אולמא חשיבות האיסור מחשיבות ההיתר וכיון דאיכא נמי רוב בהיתר שפיר בטיל מה"ת רק רבנן גזרו דלא בטיל, ובזה נסתר נמי ראיית הגאון יעב"ץ ז"ל מהא דלא תפנה על רב דדבר חשוב לא בטיל מן התורה, דשם שאני דהוא דבר חשוב ושאר הדיינים אינם חשובין כמוהו ובכה"ג יתכן דלא בטיל מה"ת, אבל אם גם ההיתר דבר חשוב שפיר בטיל מה"ת, ולפי"ז מטבע של איסור כגון של ע"ז שנתערבה במטבעות של היתר שפיר בטיל ברוב מה"ת שהרי גם ההיתר דבר חשוב הוא כמו האיסור, אך מטבע של הקדש כיון דהפודה הקדש צריך להוסיף חומש כמבואר בכ"ד ועיין לקמן פרק מ"ו מש"כ בזה, א"כ המטבע של הקדש שוה יותר ממטבע של חולין דכוותה דהא חזינן שהתורה הקפידה שהבעלים הפודים יוסיפו חומש, וא"כ אין ההיתר דבר חשוב כמו האיסור בזה אינו בטל מה"ת מסברא וגם מקרא דלא תענה על רב ודו"ק, ואע"ג דבנדרים (דף נ"ט) מבואר דהקדש לא בטיל בחולין משום דהו"ל דשיל"מ ולא אמרינן טעם הנ"ל כיון דהפודה הקדש צריך להוסיף חומש הוה דבר חשוב, דשם לא מיירי במטבע רק בחפצים וכדומה דבהו אין אנו דנין מצד השיווי ולא מיקרי דבר חשוב משום הא דשוה יותר, אבל מטבע דתמיד הוה דבר חשוב מצד השיווי ממילא בהקדש דצריך להוסיף חומש הוא חשוב יותר ממטבע של חולין וזה נכון, ומיושב בזה מה שהעיר המל"מ בפ"ז מה' מעילה על דברי התוס' דמעילה מהא דקיי"ל דכהנים שוקלין ואע"ג דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל וא"כ איך קרבן ציבור נאכל, וע"כ הטעם כמש"כ רש"י ז"ל בערכין (דף ד') משום דבטילי ברוב שקלים של ציבור הרי דעכ"פ מטבע בטיל מה"ת יעוי"ש ולהנ"ל ניחא, דשם המבטל דהיינו שקלי רוב של הציבור שהם ישראלים חשובים כמו הבטל דהיינו שקלי הכהנים, דהא גם שקלי הישראלים קודש הם וכשפודן צריך להוסיף חומש, וכיון דההיתר חשוב כמו האיסור מה"ת בטיל רק מדרבנן לא בטיל ובכה"ג לא תקנו חכמים לבטל מצ"ע דאורייתא עכ"ל ודפח"ח

מיהו לקושטא דמילתא גם זה אינו דהרי התוס' שכתבו במעילה שם דיש הוה אמינא לומר דמשו"ה לא בטילה הפרוטה משום דהוה דשיל"מ ע"י פדיון, ע"כ כונתם דאחרים פודין אותה דאי הבעלים עצמן יפדוה כיון שהן צריכין להוסיף חומש יותר משוויה הרי אין זה דבר שיל"מ, דהרי קיי"ל דכל שצריך להוציא הוצאות להיתרו אין זה דבר שיל"מ, וכיון דצריך להוסיף חומש בפדיונה יותר על שוויה לא הוה דשיל"מ, אלא ע"כ דהכוונה דהוה דבר שיל"מ דאחרים יכולין לפדותה ואחרים אין צריכין להוסיף חומש. א"כ מהאי טעמא גופא אין כאן סברת דבר חשוב מסברת הרב מנחת פתים שהמטבע של הקדש שוה יותר מהמטבעות של חולין לפי שצריך להוסיף חומש בפדיונה ומשו"ה אין לה ביטול מה"ת, דהרי אחרים יכולין לפדותה ואז אין צורך להוסיף חומש וא"כ אין לה חשיבות יותר מהמטבעות של חולין, ויש עוד לענ"ד מקום לומר דאדרבה המטבע של הקדש חשיבות ההקדש שבה עוד גרע מחשיבות המטבעות של חולין, שהרי הקדש שוה מאה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל דיעבד עכ"פ בשחיללו הבעלים עיין לעיל פרק כ"ב ובספרי תקנת השבים סי' ק"ו ורק אחרים שחיללו על פחות משוויה אפי' דיעבד אינו מחולל, ואחרים עכ"פ הרי אין צריכין להוסיף חומש וא"כ איזה חשיבות יש להמטבע של הקדש על השאר ממנ"פ יהיה הפודה מי שיהיה ודו"ק

שוב ראיתי בשו"ת שבסוף ספר אבני מילואים לבעל קצוה"ח סי' ז' הביא תשובת מהרי"ל סי' קפ"ו וז"ל, ויורני מר על מש"כ הרשב"א בכלי שנאסר מבליעת איסור דלא שייך ביה משום דשיל"מ אחרי שצריך לפזר מעותיו, אם נאמר שחולקין עליו התוס' בפ' כל שעה שכתבו דהא דהקדש לא בטיל אפי' באלף היינו משום דשיל"מ אע"פ שצריך לפזר עליו מעותיו ולהוסיף חומש עכ"ל, ושם בסי' קצ"ד השיב המהרי"ל ז"ל ומהקדש שהבאת אין שום ראיה דאפשר לפדותו ע"י ממון אחר דאינו מוסיף חומש אלא הבעלים וגם איהו גופא יכול להערים עכ"ל, וראוי היה להביא כאן עוד דברי האבני מילואים בעצמו מש"כ שם אלא שהספר הזה מצוי לעיין בו ודי בזה, ומ"מ בודאי מצד הסברא נראה דהוספת חומש על פרוטה שהחומש הוא רק חמשית פרוטה לא נקרא הוצאה ודברי המנ"פ יש להם מקום ודו"ק: פרק ל"ב

עוד ראיתי לאחרון מדבר בספר דבר בעתו גם הוא להמציא מקור דדבר חשוב מה"ת לא בטיל. מהש"ס דקדושין (דף נ"ז ע"א) אתמר צפרי מצורע מאימת אסורין ריו"ח אמר משעת שחיטה ר"ל אמר משעת לקיחה וכו', גופא כל צפור טהורה תאכלו לרבות המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות השחוטה, איפוך אנא ומסיק לא אמרה תורה שלח לתקלה, והנה רש"י ותוס' מחולקים שם בדין המשולחת, דרש"י ס"ל שם ד"ה מותרת משעת שחיטה דמותרת לגמרי והתוס' ד"ה משעת כתבו דהמשולחת נמי אסורה משעת שחיטת חברתה עד שעת שילוח, והנה התוס' ד"ה וזה מקשין להך תנא איסור הנאה מנ"ל אליבא דחזקיה דס"ל דלא תאכלו לא משמע איסור הנאה, ומתרצין דגמרי איסור משולחת משחוטה ואיסור משולחת הנאה היא דהא מחיים לא שייך אכילה וה"ה בשחוטה עכ"ל התוס', וזה ודאי ניחא התוס' לשיטתם אבל לשיטת רש"י דמשולחת מותר תשאר קושיתם מנ"ל דשחוטה אסורה בהנאה לחזקיה, אך הנה רש"י בנימוקי החומש אקרא דולקח שתי צפרים חיות טהורות כתב חיות למעוטי טרפות טהורות למעוטי טמאות, והקשה המזרחי מחולין (דף ק"מ ע"ב) דאיתא התם דעוף גם טמא משמע אבל צפור טהור משמע ולא טמא, וא"כ גבי מצורע כיון דכתיב צפרים ממילא ידעינן דטהור משמע דוקא ולמה לי קרא דטהורות למעוטי טמאות, וי"ל דדברי רש"י נכונים דשם בקדושין בסוגיא הנ"ל שם ע"ב מקשה רש"י לרבא דמשני לא אמרה תורה שלח לתקלה א"כ למ"ל קרא דכל צפור טהורה תאכלו, וכתב דבאמת הוה אסמכתא בעלמא, ולכאורה קשה הא אי לאו האי קרא דכל צפור טהורה תאכלו הוה אמינא דמשולחת נמי אסורה, ואי דלא אמרה תורה שלח לתקלה הא באמת אין כאן תקלה כלל דהא בטילה ברוב צפרים דעלמא, ונהי דהשתא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו למשרי חדא שפיר משני רבא דמסתברא דלמשרי משולחת אתי דמותרת בלא ביטול דזה יותר מסתברא מלהתיר השחוטה, אבל אי לאו האי קרא הוה ס"ד למיסר תרווייהו ותקלה לא שייך בהו דמשולחת בטילה ברוב, וא"כ לא מקשה רש"י מידי למ"ל אליבא דרבא קרא דכל צפור טהורה תאכלו: