תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רסט

ברוב רק מדרבנן לא בטיל, וכ"כ הפר"ח ליו"ד סי' ק' סק"ג, ומש"כ המג"א שם דמדברי הטור משמע דס"ל שהוא מה"ת כתבו האחרונים שאינו מוכרח, והרב בית מאיר לאו"ח שם האריך בזה ומסקנתו נראה ג"כ דרק מדרבנן לא בטיל לכו"ע אפי' למ"ד טעכע"כ דאורייתא ע"ש

ו) מילתא דעבידא לטעמא דלא בטיל, הנה הפר"ח ביו"ד סי' ק' ס"ק ג' כתב דהוא מדרבנן ומה"ת בטיל כיון שיש יותר מששים, אבל בסי' צ"ח ס"ק כ"ה כתב דמה"ת לא בטיל לפ"מ דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא, והרב בית מאיר לאו"ח סי' תמ"ב כתב דמגמרא דחולין (דף ו') מוכח דהוה מדרבנן כדכתב האו"ה שהרי בנדה (דף מ"ז) איתא עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה דברי ר"מ ור"י משום דחלה בזמה"ז דאורייתא ודימוע דרבנן ולא אתי דימוע דרבנן ומפקע חיוב חלה דאורייתא, והרי עיסה שנתחמצה דהחימוץ לטעמא עבידא כבחולין שם ומ"מ אמרינן דהדימוע הוא רק דרבנן, והסבר הדבר דמה"ת בטיל אע"פ דטעם כעיקר דאורייתא כתב הפמ"ג בשער התערובות דכל למעלה מששים הוה טעם קלוש, ויש אחרונים שלא נחה דעתם בזה לפי שיש דברים שהחוש מעיד דיש טעם גמור אף למעלה מששים, אכן האבן העוזר באו"ח סי' תמ"ז כתב וז"ל, ונ"ל הטעם דהא טעם כעיקר לא ידעינן רק דילפינן מגיעולי מדין והתם ע"כ אין בו ששים דאין לך כלי שיהא מה שבו ששים נגד הכלי, וא"כ בגיעולי מדין לא היה ששים בזה דוקא אסור טכ"ע אכל כל שיש בו ששים שנקלש טעם האיסור שרי מדאורייתא עכ"ל

ז) דבשיל"מ דלא בטיל נתבאר כבר בדברינו לעיל פרק כ"ד דלכו"ע הוא רק מדרבנן

סוף דבר דהתוס' בזבחים (דף ע"ג ע"ב) ד"ה אלא אמר רבא משום קבוע כתבו וז"ל, דכל דבר מדאורייתא ברובא בטיל כיון דלא ידיע ואפי' ששה דברים מאחר שנתערב ולא ידיע עכ"ל, וכן כתב הרשב"א בהרבה מקומות והר"ן והרא"ש, וכ"כ הרמב"ם כמו שציינתי לע"ל אות א', ועכ"פ דברים דלא בטילי מטעם חשיבות לא מצינו כמעט מי שיאמר דהוא מדאורייתא, וא"כ אין ספק בדבר דגם מטבע דלא בטלה מטעם חשיבות הוא ג"כ רק מדרבנן ומדאורייתא שפיר בטלה, ולפי"ז מש"כ התוס' שם במעילה דמשו"ה לא בטלה פרוטה של הקדש בתוך הכיס משום דמטבע חשוב ולא בטיל תמוה, דכיון דדאורייתא שפיר בטילה איך יוכל להביא קרבן מעילה כשהוציא הראשונה הרי הוה חולין בעזרה כמשה"ק הבה"ז: פרק כ"ח

עיין שנית במה שכתבתי על אודות תירוץ התוס' הראשון במעילה שתירצו דמיירי דליכא אלא חד בכיס ומשו"ה לא בטלה פרוטה של הקדש דחד בחד לא בטיל, בפרק כ"ו מספרי זה, דשם הקשיתי על תירוץ זה דמ"מ איך יביא לר"ע אשם תלוי כשהוציא את הראשונה בבבא דפרוטה בכיס זה הקדש ואמאי לא נוקי אותה על חזקת חולין והארכתי בזה ועיי"ש מה שתירצתי, ועתה הגיע לידי ספר שאילת שלום להרב הגאון ר' שלום דוד ראבינאוויץ שליט"א וראיתי שגם הוא דיבר בזה, וע"כ הנר מביא דבריו בפרק זה אע"פ שלפי הסדר היה ראוי כי פרק זה יבוא קודם פרק כ"ז הקודם באשר פרק זה הוא ע"ד התירוץ הראשון של התוס' ופרק כ"ז בו דברנו כבר על אודות תירוץ השני, ואחר פרק זה נשוב בישע ה' לתירוץ השני של התוס' שכבר החילותי לדבר בו בפרק כ"ז

ואלה הם דבריו אחר שהקדים להביא ראיות דאפי' חד בחד נמי מוקמינן אחזקה מהתוס' בחולין (דף יו"ד ע"ב) והתוס' בפסחים (דף יו"ד) שכתבו דבשני שבילין הא דבבאו לשאול בבת אחת שניהם טמאים הוא רק מדרבנן, הקשה מהתוס' דמעילה דאיך יתחייב אשם תלוי לר"ע הא מתחילה היו כ' הפרוטות חולין וא"כ לוקמינה לכל פרוטה אחזקת חולין דידה כמו שהקשינו לעיל ואלה הם תוכן דבריו

דהנה בתוס' חולין (דף יו"ד ע"ב) ד"ה ודילמא תמהו אי, ילפינן מנגע דאוקי אחזקה תינח היכא דליכא ריעותא, אבל היכא דאיכא ריעותא כגון סכין שנמצאת פגומה ואחד משנים שנטמא ודאי ברה"ר דמטהרינן שניהם מחזקה, מנלן דאזלינן בתר חזקה כה"ג, וי"ל דה"נ יש ריעותא גדולה דאע"ג דאשתכח שחסר הנגע לאחר שבעה וכו', וקשיא לי הא תינח ריעותא דסכין שנמצא פגומה לאחר שחיטה שפיר ילפינן מנגע דהוה נמי בכה"ג שנמצא הנגע חסר לאחר שבעה, אבל ריעותא דאחד משנים שנטמא דמטהרינן את שניהם איך ניליף מנגע הא התם לא מיירי בכה"ג, דבחזקה דסכין ודנגע שהיה שלם מקודם אמרינן השתא הוא דאיתרע ואפשר דבאמת הוא כן, אבל אחד משנים שנטמא וראי איך נימא חזקה על שניהם שלא נטמאו דבר שאי אפשר להיות באמת דאחד ודאי הוא טמא, והרי התוס' בפסחים כתבו דמה"ת גם בבאו שניהם לשאול כבת אחת נמי שניהם טהורים,, וזה לא יתכן דשניהם יהיו טהורים ולא דמי לנגע

ולכן נלענ"ד ברור דמש"כ התוס' בפסחים דמה"ת גם בבאו לשאול בבת אחת מטהרינן לשניהם מטעם חזקה, חזקה זו אינו דומה לכל חזקות שבש"ס שהם בגדר בירור ומוציא מתורת ספק לודאי, אבל הכא הוא להיפך שאינו מברר הספק אלא אדרבה שמכניסו לספק, וכונת תוס' היא רק כלפי הא דאמרינן דבחתיכה אחת מב' חתיכות דספק גרוע הוא ולא נחשב לספק כלל, והא ראיה דאפי' להרמב"ם דספק דאורייתא מה"ת לקולא מ"מ בחתיכה אחת מב' חתיכות מודה דחייב אשם תלוי דאיקבע איסורא, ור"ל דכאן נקבע איסור ודאי באחת מהחתיכות מטעם מאי חזית הלכך שניהם אסורים מתורת ודאי, ועיין לשון הש"ך ביו"ד סי' קי"א סק"ד ודו"ק, ולפי"ז זכינו לדין דהא דקיי"ל ספק טומאה ברה"ר ספיקו טהור הנ"מ בספק גמור כגון היכא דלא אקבע איסורא, אבל בחתיכה אחת מב' חתיכות דנחשב כל אחת כגופו של איסור ודאי אפי' ברה"ר ספיקו טמא דהא אין כאן ספק כלל, אך נראה דהא דחתיכה אחת מב' חתיכות איקרי אקבע איסורא הנ"מ בחלב ושומן דליכא חזקת היתר כלל, דכמו דלחתיכת השומן יש חזקת היתר כן לחתיכה דאיסור יש חזקת איסור, וכיון דשקולין הן מונח איסור ודאי על שניהם כדאמרן, אבל כשהאיסור נולד בתערובות י"ל דלא דיינינן בהו דינא דחתיכה אחת מכ' חתיכות וכהא"ג לא נחשוב אותן כגופו של איסור רק דין ספק בעלמא וממילא דבטומאה ברה"ר ספיקו טהור, ולפי"ז הא דחידשו התוס' דמה"ת. אף בבאו לשאול בבת אחת נמי מוקמי' להו אחזקתם דטהורין, היינו משום דהתם מיירי בטומאה ברה"ר דסגי בספק לטהר, אלא דלולא החזקה לא הוה ספק כלל כיון דבאו לשאול בב"א כל אחד נחשב לודאי איסור מטעם מאי חזית וכו', ולא הוה מטהרינן אף ברה"ר, לזה כתבו התוס' כיון דכל אחר יש לו חזקת טהרה שוב לא דיינין ביה כגופו של איסור אלא כספק בעלמא לטהר ברה"ר דסגי בספק, אבל