תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רסה

כאופן הראשון שכתבנו לדחות, אבל מ"מ קשה דהכל טעמא מאי הוה הקדש שנתערב דשיל"מ ע"י פדיון הא הפדיון לא חל כלל מה"ת כיון דמה"ת כבר נתבטל, וא"כ לא שייך לומר עד שתאכלנו ע"י בטול תאכלנו בהיתר והדבר צ"ע כעת, אמנם כל זה הוא לסברת רש"י ריש מס' ביצה דדשיל"מ דלא בטיל הוא מטעם דעד שתאכלנו באיסור ע"י בטול וכו', אבל לסברת הר"ן בנדרים (דף נ"ב ע"א) דהא דדשיל"מ לא בטיל הוא מטעם דהוה כמין במינו דהיתר בהיתר משו"ה לא בטיל אפי' לרבנן דר' יהודא כידוע, א"ש דודאי הקדש כיון דישל"מ ע"י פדיון קודם שנתערב עכ"פ שפיר לא בטיל וא"ש הש"ס בנדרים, וגם דברי התוס' במעילה דכתבו דדשיל"מ דרבנן הוא נמי א"ש, דאפי' לסברת הר"ן נמי דשיל"מ רק מדרבנן לא בטיל, ורק משום חומרא דרבנן אמרינן דדבר שיל"מ הוה כמין במינו ולא בטיל וכן משמע, להדיא לשון הר"ן גופיה שם שז"ל, וכך נראה לי טעמו של דבר שיל"מ דחזינן לרבנן ור"י דאפלגו במין במינו אי בטיל אי לא ואמרינן בפרק הקומץ רבה במנחות (דף כ"ב) דשניהם מקרא אחד דרשו דכתיב ולקח וכו' ומשו"ה אמרינן דבדשיל"מ נטו רבנן משום חומרא לדר"י דכיון דאין זה חלוק מן ההיתר לגמרי באיסור והיתר שהרי אף הוא סופו להיות ניתר כמוהו וכו' שכל שהוא מוסיף היתר החמירו בבטולו שמפני שעתיד להיות ניתר אמרו שלא יתבטל במינו עכ"ל, הרי בהדיא דגם להר"ן דשיל"מ דלא בטיל הוא רק מדרבנן, דנטו רבנן בדשיל"מ משום חומרא לדר"י והחמירו בבטולו מדרבנן, ואולם לפי"ז נוכל לומר בכונת התוס' דמעילה כאופן השני שכתבנו וגם מנדרים הנ"ל לא יוקשה מידי. אבל נבאר תחילה שיטת רש"י ושיטת הר"ן בדשיל"מ בעזהשי"ת בקצרה, במה דנפ"מ ביניהם לפ"מ שכתבו והאריכו בדבריהם גדולי האחרונים עיין בספר ברוך טעם בדין דשיל"מ ועוד אחרונים

א) לטעמו דרש"י ז"ל דדשיל"מ לא בטיל משום דעד שתאכלנו וכו', גם בנתערב מין בשאינו מינו כשיש ממשות של איסור והוא דבר שיל"מ נמי לא בטיל אפי' באלף, והסברא דההיתר לא יקרא על שם האיסור הבטל כי אם על ההיתר המבטל דחוקה, אבל כשאין שם ממשות של איסור רק טעמו בלבד ויש ששים נגדו בהיתר דכבר בטל טעם האיסור לגמרי כיון שהוא אינו מינו בטיל שפיר אף בדשיל"מ, אבל במין במינו דלא שייך בטול הטעם שהרי הטעם של האיסור ושל ההיתר שוין, אפי' אם בהתערובות רק טעם האיסור בלבד נמי לא בטיל אפי' באלף בדשיל"מ, אבל לסברת הר"ן אפי' כשיש בתערובות ממשות האיסור נמי. אם הוא מין בשאינו מינו שפיר בטיל דלא שייך לומר דנטו רבנן לדר"י משום חומרא בדבר שיל"מ כיון דהוה מי בשאינו מינו בעצם וגם לר"י מין בשאינו מינו הרי בטיל שפיר אין כאן מקום לנטות לחומרא, ועיין ברמב"ם פט"ו ה"ב ממא"א ודו"ק

ב) טעמו של רש"י מספיק גם לענין הא דקיי"ל דדשיל"מ גם בספק דרבנן אסור, דעד שתאכלנו באיסור ספק דרבנן תאכלנו בהיתר גמור, אבל טעמו של הר"ן לא שייך רק בעניני תערובות אבל לא לעניני ספק דרבנן דמה זה ענין למין במינו וזה פשוט

ג) טעמו של רש"י מועיל גם דלא נימא כל דפריש מרובא פריש בדבר שיל"מ דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, אבל טעמו של הר"ן אינו מועיל רק לענין בטול ברוב אבל לא לענין כל דפריש מרו"פ, שהרי קרא דולקח מדם הפר בענין בטול. ברוב הוא ולא בענין כל דפריש מרו"פ, ועיין באו"ח במג"א סי' תקי"ג ס"ק י"ג ובחידושי רע"א שם הביא דהר"ן באמת מסתפק בזה בפ"ג דבינה אי אמרינן כד"פ מרובא פריש בדשיל"מ ודעתו שם נוטה יותר להתיר ועיין לקמן פרק ל"ד מש"כ בארוכה

ד) סברת הצל"ח שהובאה בפ"ת ליו"ד סי' ק"ב סק"ו דדשיל"מ לא שייך רק בדבר של אכילה וכיוצא בו, אבל בדבר טלטול ותשמיש לא שייך חומר של יש לו מתירין שהרי יכול לטלטל ולהשתמש גם היום וגם למחר, לא שייך רק לסברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר שהרי בין כך ובין כך יותר מפעם אחד לא יאכלנו, ולמה זה יאכלנו היום באיסור ולא למחר יאכלנו מחר בהיתר ולא היום. אבל בטלטול ותשמיש לא שייך זה דהרי גם אם יטלטלו היום יטלטלנו גם מחר, אבל לסברת הר"ן משום מין במינו ודאי דגם בטלטול ושימוש לא שייך בטול בדבשיל"מ, ועיין בפני יהושע ביצה פרק אין צדין ד"ה הא גופא קשיא אמרת בא ומצאן וכו' עיי"ש

ה) יש מקום לומר דלסברת רש"י גם אם המתיר אינו עתיד לבוא מאיליו נמי הוה דשיל"מ, דהרי כיון דעכ"פ יש לו היתר י"ל עד שתאכלנו באיסור וכו', אבל לסברת הר"ן דהוה כהיתר בהיתר י"ל דזה אינו רק כשההיתר עתיד לבוא מאיליו דאל"כ אין זה היתר בהיתר, וכן מצינו מפורש בשיטה מקובצת בב"מ (דף נ"ד) בשם הר"ן דהיתר שאינו בא מאיליו לא הוה דשיל"מ רק דוקא בדבר שעומד לכך כגון קונמות דמצוה לאתשולי עלה וכגון מעשר שני דעומד לפדייה או להביאו לירושלים וכן הוא דעת מהרש"ל ביש"ש כידוע, ולפי זה דוקא הקדש שאינו ראוי בעצמו לא למזבח ולא לבדה"ב כמטבע דעומדת לחללה הוה דשיל"מ, אבל דבר הראוי בעצמו למזבח או לבדה"ב אינו דשיל"מ לשיטת הר"ן, מיהו עיין לקמן פרק ל"ד

ו) לפי מה שכתבו התוס' ביבמות (דף פ"ב ע"א) ובמנחות (דף כ"ב) דר' יהודא מודה דמין במינו ביבש בטל שפיר, דהרי כל עיקר לימודו של ר"י דמין במינו לא בטיל הוא מדם הפר ודם השעיר שהוא לח בלח אבל יבש ביבש שפיר בטיל, וא"כ לסברת הר"ן דדשיל"מ מטעם מין במינו לא בטל א"כ ביבש ביבש דלא שייך סברא זו דהרי מין במינו יבש ביבש בטל לכו"ע גם דשיל"מ צריך להיות בטיל, אבל לפי סברת רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר, גם ביבש ביבש דשיל"מ לא בטיל דאין חילוק בזה בין יבש ללח

ז) עוד יש חילוק בין טעמו של רש"י לטעמו של הר"ן ז"ל בנדר מאיזה דבר ונתערב ברוב היתר וכיון דהאיסור נהפך להיתר הרי הוה כאכלה כולה דאין נשאלין עוד עליה, וא"כ הא דקיי"ל דנדור אינו בטיל ברוב משום דשיל"מ ע"י שאלה היינו רק בנשתייר מקצת מהדבר הנדור שלא נתערב דהוה אז כאכלה רק מקצתה דמהני שאלה, אבל בנתערב כולו דלא מהני עוד שאלה שפיר בטיל לטעמו של רש"י דעד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר ע"י שאלה, דאדרבה כיון שנתבטל לא מהני שאלה, אלא דמדרבנן מהני כיון דמדרבנן לא בטיל א"כ אתה עושה סיבה מהמסובב שהרי באמת צריך שיהיה דין דבשיל"מ על גוף הדבר שעל ידי זה גזרו חז"ל דלא לבטיל, וכאן כיון דבלא גזרת חז"ל ליתא בשאלה שפיר בטיל ולא גזרו חז"ל, אבל לטעמו של הר"ן גם בנתערב כולו לא בטיל כיון דמעיקרא הוה איתא כשאלה הוה כמין במינו ודו"ק,