תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רסד

המרדכי גבי ענבים בגינית, אולם זהו דוקא בלח בלח אבל לא ביבש ביבש וכמו שנתבאר ודו"ק

אבל אע"פ שכל זה נכון בסברא מ"מ כל האחרונים לא ס"ל הכי, שהרי התירו גם יבש ביבש שנתערב ואח"כ נדר מאחד מהן אע"פ שהוא דשיל"מ, מטעם המרדכי דבנולד האיסור בתערובות ליכא חומרא דדשיל"מ, ולא עוד אלא שכתבו דאפי' הדברים דלא בטלי מטעם חשיבותן כגון חתיכה הראויה להתכבד וכיוצא נמי בטילי אם נולד האיסור בתערובות. כמש"כ האו"ה והחות יאיר הביאם הפרמ"ג ריש סימן ק"ב במשבצות סק"א ויש להאריך בכל זה הרבה כמובן, אבל עכ"פ בטלו דברינו נגד דבריהם ועוד היה לנו לדבר איזה דברים בענין זה בדבר ביאור התוס' דמעילה, אך ראיתי שהפמ"ג שם כלל בדברים קצרים את אשר היה בדעתי לכתוב עיין בו

ומ"מ בעיקר הדבר אם הוה מוכרח מדברי התוס' במעילה דלית להו סברת המרדכי דדבר שלא היה ניכר קודם התערובות בסל אפי' בדשיל"מ, ג"כ לא היה כל תמיהה בדבר כיון דבלא"ה הרי התוס' בב"ק (דף ס"ט) לא ס"ל כהמרדכי בזה כמו שהעיר כבר בחידושי רע"א ביו"ד סי' ק"ב סעי' ד' שם, ובשמ"ק שם תירץ באמת על קושית התוס' כסברת המרדכי עיי"ש, גם הרמב"ם דס"ל דהא דחמץ בפסח אוסר במשהו הוא משום דהוה דשיל"מ כידוע, ומ"מ הא הרמב"ם פסק דחמץ בפסח חוזר וניעור אם נתערב קודם פסח אפי' לח בלח, והביאו הרמ"א באו"ח סי' תמ"ז סעי' ד' שם בשם יש חולקים ע"ש, אלא דרמ"א הכריע בלח בלח דלא כוותיה ומי כהחכם יודע פשר דבר, אבל מוכח דהרמב"ם לא ס"ל כהמרדכי בזה, וכבר העיר בזה הגאון רע"א בספרו דרוש וחידוש מס' פסחים מערכה וא"ו ד"ה נחזור לראשונות, ותמה על הרמ"א שלא הביא דיש חולקין על סברת המררכי, ועיין בביאור הגר"א לאו"ח סי' ש"כ סעי' ב' ובביאורי הגר"א ליו"ד סי' ק"ב ס"ק ט"ז, והגרע"א בחידושיו ליו"ד סי' ק"ב שם הביא דגם הר"ן בנדרים (דף נ"ח ע"א) לא ס"ל כהמרדכי, ויש להאריך בכל זה ע"פ מה שכתבו כבר בזה גדולי האחרונים אך לדעתי די במה שהזכרנו בענין זה בחלק א' מספר הזה ביחד עם מש"כ בפרק זה לפי קוצר המקום

אך מ"מ הנני מוצא ראוי לבאר שיש מקום לומר דהתוס' בב"ק שם לא פליגי על המרדכי אע"ג דהמג"א סי' שי"ח כתב נמי דפליגי כמש"כ גם הגרע"א הנ"ל, דהרי יש לדקדק בלשון התוס' שם שכתבו ושמא בטיל ברוב עכ"ל, דמה ספק יש בזה הרי ודאי יש רוב נגד הגדל אח"כ, אך כבר ביארנו לעיל פרק כ"ב שלדעת הש"ך ביו"ד סי' ק"ט כשלא נודע התערובות מדאורייתא לא שייך בטול, והתם הן לא נודע התערובות כלל שהרי בעל השדה שאמר כל הנלקט אינו יודע אם נלקט, אלא דהאנשים שלקטו בגזלה ידעו מסתמא דבעל אותו הכרם הוא מהצנועים, ואמר כל הנלקט מחולל א"כ בטיל אז, דהא נודע להלוקט שמעורב כאן איסור והיתר, אבל הרי כבר הבאתי בפרק כ"ב דבירושלמי ערלה (פ"ב ה"א) איבעיא להו אם ידיעה של אחר לא של הבעלים מהני והובא גם בפר"ח ליו"ד סי' צ"ט. משו"ה כתבו התוס' בלשון שמא דתליא בבעיא של הירושלמי שלא נפשטה, וא"כ שפיר כתבו התוס' דאף שבא לעולם ע"י תערובות מ"מ שפיר לא בטיל משום דהוה דבשיל"מ. דהרי הטעם והסברא דהנולד בתערובות בטיל גם בדשיל"מ הוא, משום שהאיסור לא היה ניכר מעולם ותיכף שבא לעולם נתבטל, אבל התם גבי הצנועים הרי קודם שנתלקט לא נתבטל כלל דהא עדיין לא נודע התערובות לשום אדם בעולם, אלא דהביטול בא בשעת לקיטה שאז נודע התערובות להלוקט, וכיון דעד הלקיטה לא נתבטל גם אח"כ אינו בטיל משום דהוה דשיל"מ, והשמ"ק שם שתירץ על קושית התוס' בסברת המרדכי אפשר דס"ל כהאחרונים החולקים על הש"ך וסוברים דמה"ת שייך ביטול ברוב גם אם לא נודע התערובות כלל ורק מדרבנן הוא דבעינן ידיעה וידעתי שיש עדיין לפקפק בזה אבל די בזה להעיר, ועיין בדורש לציון דרוש י"ג בהגהה מש"כ בזה עיי"ש שגם הוא הסביר באופן אחר דהתוס' נמי אפשר דס"ל כהמרדכי

ודע שהרב עמודי אור בסי' כ"ג אות ט' כתב וז"ל, והלא יסודו של המרדכי בהך דגיגית פ"ק דשבת הוא מדקאמר הש"ס בריש ביצה הנ"מ היכא דאיתא לאיסורא בעינא,. והרי מבואר שם שזה דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן כמו מוקצה, דהא עלה קאי דקאמר שם אהא דאין מבטלין איסור לכתחילה הנ"מ בדאורייתא אבל בדרבנן מבטלין, ופריך ולרב אשי דאמר דבשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל מאי איכא למימר, ועלה משני הנ"מ היכא דאיתא לאיסורא בעינא פי' בזה אמר רב אשי דאפי' בדבר שעיקרו מדרבנן לא בטיל אבל בדבר דליתא לאיסורא בעיניה לא, ומזה למד דינו המרדכי לענין גיגית שהוא מדרבנן, אבל באיסורין דאורייתא שאינם בטלין בדשיל"מ לא שמענו לחלק בין הוכר האיסור קודם התערובות ועיין בתשובות משכנות יעקב חיו"ד סי' כ"ט] ובש"ך יו"ד סי' רט"ו ס"ק ודו"ק עכ"ל, ואולם הרי כל גדולי האחרונים לא ס"ל כוותיה גם מהשמ"ק בב"ק שם (דף ס"ט) מוכח דלא כוותיה, והבאתי דעתו ז"ל מפני שלדבריו ודאי דאין סתירה מהתוס' דמעילה לשיטת המרדכי וזה פשוט: פרק כ"ד

נתבאר איפא בפרק הקודם דודאי שפיר כתבו התוס' דהוה אפשר לתרץ דמשו"ה לא בטלה הפרוטה של הקדש שנפלה בכיס משום דהוה דשיל"מ, אלא דהתוס' בעצמן דחו תירוץ זה וכתבו דהא ליכא למימר, דדבר שיל"מ דרבנן הוא עכ"ל, ופי שנים ברוח דבריהם אלה, חדא דכיון רק מדרבנן לא בטל איך יביא קרבן מעילה הא הוה חולין בעזרה מה"ת, אלא דמשום זה לחודא אין קושיא דהרי קושית התוס' היא אליבא דר"ע, ור"ע הרי ס"ל חולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא דס"ל דקרא דוזבחת לאיסור נחירה אתי כדאיתא בחולין דף י"ז וא"כ שפיר מייתא קרבן דהם אמרו והם אמרו, אלא שעוד כלול בדבריהם כונה יותר עמוקה היינו דכיון דמדאורייתא שפיר בטלה א"כ מדאורייתא לא יחול הפדיון והפדיון לא יחול עליו קדושה כלל דהרי הוא מחלל חולין על חולין, וא"כ אין זה דבר שיל"מ כלל, דהרי לא נוכל לומר עד שתאכלנו באיסור ע"י בטול פדה אותו ותאכלנו בהיתר שלא ע"י בטול, הא מדאורייתא לא יחול כלל הפדיון ולא יתוקן האיסור וממילא אין כאן דשיל"מ אפי' מדרבנן כן היה אפשר להעמיס הכונה בדבריהם והבן זה

אבר אם נימא דכונת התוס' כאופן השני שכתבנו דכיון דמדאורייתא בטיל אין כאן פדיון כלל ולא הוה דבר שיל"מ כלל, א"כ הרי יקשה לנו הש"ס בנדרים (דף נ"ח ע"א) דשם קאמר ר"ש בהדיא דהקדש הוה דשיל"מ ע"י פדיון, וע"כ צריך לומר דכונת התוס' היא כפשוטה דנהי דהוה דשיל"מ מ"מ כיון דדשיל"מ הוה רק דרבנן לא יוכל להביא קרבן מעילה דהוה חולין בעזרה