תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רסג

התוס', אבל באמת אין זה נכון מכמה טעמים ואכמ"ל יותר בזה

[פה מקום אתי להעיר דמש"כ הרש"ש בהגהותיו לכתובות (דף י"ד) דאם בחנות אחת יש שלשים חתיכות מרובעות ועשרה משולשים ובחנות השני יש עשרים חתיכות משולשות ונמצא חתיכה משולשת מותרת, דלענין כל דפריש מרו"פ אף אותן שלא נכנסו לספק מצטרפין לרוב ע"ש, הנה לדעת הכנ"י והנו"ב הובאו בפ"ת יו"ד סי' ק"י סק"ב אין נ"מ ברוב חתיכות רק ברוב חנויות וא"כ אפי' אם היה בחנות אחת ארבעים משולשים נמי לא אמרינן כל דפריש מרו"פ, אך אפי' להסובר דאזלינן בתר רוב חתיכות עיין בחכמת אדם שער הקבוע נמי דינו תמוה, וראייתו מב"ב (דף כ"ג) נפול הנמצא בין שובכות אין לה מובן, ועיין שפ"ד ביו"ד סי' ק"י ס"ק כ"א מבואר דלא כהרש"ש, ועיין בהפלאה כתובות (דף ט"ו) כתב ג"כ כהנו"ב, ועיין בהגהות אמרי ברוך לטו"א לאבני מילואים לר"ה ע"ש היטב וקצרתי]

ג) הן ידוע דבירושלמי תרומות פ"א יש מחלוקת אמוראי אם הגזברים דהקדש איקרו בעלים דהקדש, ודברתי בזה במקו"א ועכ"פ למ"ד דהגזבר מיקרי בעלים א"כ הרי שייך נודע התערובות לבעלים גם בהקדש, היינו שנודע התערובות להגזבר, ותו דדעת הרשב"א והריטב"א בב"מ פרק הזהב הובא דבריהם בשמ"ק שם דגם אחר שלא הבעלים שהקדישו נמי אם חיללו שוה מנה על שו"פ מחולל דיעבד, והבעלים רשאים לחלל שוה מאה מנה על שו"פ אף לכתחילה, וא"כ בין לשיטת התוס' במנחות בין לשיטת הרשב"א והריטב"א שפיר קשה קושית התוס' במעילה וקצרתי

ד) לבר מכל אלה הטענות אשר כתבתי עד עתה, תירוצו של הגאון באתוון דאורייתא הנ"ל הוא טעות מעיקרו, דהא דיש סברא בירושלמי דערלה הנ"ל דבעינן ידיעת הבעלים דוקא, אין הכונה דבעינן ידיעת בעלים של האיסור רק ידיעת הבעלים של ההיתר והרי הירושלמי שם לענין ערלה איירי שהיא אסורה בהנאה ודבר האסור בהנאה רבים ס"ל דלית להו בעלים כלל אע"כ דהכונה בירושלמי לבעלים של ההיתר היא, ונידן תערובות הקדש בחולין דמיירי במשנה דמעילה שעלה הקשו התוס' קושיתם הרי ההיתר יש לו בעלים, ואין צורך להאריך בדבר שהאמת בולט יותר מדי: פרק כ"ג

נשוב עתה לדברי התוס' במעילה שם בעצמן, הנה כתבו וז"ל, וכי תימא (דמשו"ה לא בטלה פרוטה של הקדש בכיס] דבר שיל"מ הוא ע"י פדיון ואפי' באלף לא בטיל, הא ליכא למימר דדבר שיש לו מתירין דרבנן הוא עכ"ל, וכבר רצו איזה גאונים להביא מכאן ראיה דהתוס' לא ס"ל כהמרדכי דדבר שנולד בתערובות אפי' אם הוא דשיל"מ בטיל וכן פסק הרמ"א ביו"ד סי' ק"ב, דלפי"ז אפי' אם דשיל"מ היה מניעת בטולו מה"ת נמי לא היה אפשר לתרץ כאן במשנה דמעילה דמשו"ה לא בטיל משוה דהוה דשיל"מ, דהרי באמר פרוטה בכיס זה הקדש נולד האיסור בתערובות וגם דשיל"מ שפיר בטיל, ואולם כבר העירו רבים דאין כאן שום ראיה כיון דהתוס' העמידו קושיתם על הבבא דנפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו ולא על פרוטה בתוך כיס זה הקדש, דעל בבא דפרוסה בתוך כיס זה הקדש אדרבה יש מקום לתרץ באופן אחר כמו שהארכנו בזה בחלק א' מזה הספר, ובנפלה פרוטה של הקדש לתוך כיסו הוה ודאי אתי שפיר תירוצם דהוה דשיל"מ, אלא דדבר שי"ל מתירין הוא דרבנן, אלא שיש להעיר דהא התוס' הקשו קושיתם אליבא דר"ע, ור"ע הרי ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא עיין חולין (דף י"ז) וא"כ שפיר יכול להביא אשם תלוי אפי' אם מניעת הבטול הוא רק מדרבנן דמייתי דרבנן אדרבנן, אבל אין זה רק הערה דלרבנן נמי קשה קושית התוס'

ודע דהיה מקום לומר דדין הפרוטות שבכיס אפי' אם נולד האיסור בתערובות נמי אם האיסור הוא דשיל"מ לא בטיל, דטעם המרדכי דלא שייך חומרת דשיל"מ בנולד האיסור בתערובות נראה דהוא משום דלא אמרינן דבר שיל"מ לא בטיל רק היכא שיש דבר שנקרא עליו שם איסור, דאז אמרינן כיון שיש עליו שם איסור עד שתאכלנו באיסור ע"י בטול תאכלנו בהיתר, משא"כ ענבים בגיגית דכל טיפה וטיפה כשיוצאת מהענבים הרי תכף נתבטלה בהיין שבגיגית. וליכא שוב לא טעמו של האיסור ולא ממשו שכבר נתבטל לעולם, לא שייך גביה חומרא דדשיל"מ דדמי למין בשאינו מינו דבטיל אפי' בדשיל"מ, משום דאין ההיתר נקרא על שם האיסור רק על האינו מינו, אבל האיסור כבר נתבטל ואיהו לא יקרא עוד בשם היתר לעולם, וא"כ ה"ה וכ"ש טיפות היין היוצא מהענבים שלא נקרא עליהם מעולם שם איסור ודמו כמו שלא היו בעולם כלל דודאי לא שייך בהם חומר דשיל"מ, והרי המרדכי מוכיח דינו מהא דעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט דמהני הביטול אף דהוה דשיל"מ, כיון שאין האיסור בעולם כמבואר בפ"ק דביצה, והקשה הכו"פ ביו"ד סי' ק"ב ס"ק ח' דמה דמיון הוא זה הא שם גבי העצים מקלי קלי איסורא משא"כ בהך דיין ונשאר בצ"ע, ולדברינו א"ש דהרי לכאורה מאי מהני גבי העצים הא דמקלי קלי איסורא לענין החומרא דדשיל"מ, הרי עיקר הנאת העצים נשארה וצריך עדיין לבטול ברוב ובדשיל"מ הרי ליכא בטול, אלא ע"כ לומר דכיון דהעצים נשרפו וליכא האיסור בעולם ואין ממשות על מה לאמר עד שחאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר משו"ה בטל אף בדשיל"מ, וא"כ ה"ה גבי הענבים בגיגית דג"כ לא שייך עוד לומר עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דמעולם לא היה עליו שם איסור וגם עתה כבר נעשה גוף אחד עם היין שבגיגית ומשו"ה בטיל אף דהוה דבשיל"מ, משא"כ אם נתערב יבש ביבש כהך דינא דפרוטות שבכיס נהי דקודם שנתערב לא היה עדיין איסור כלל באמר פרוטה בכיס זה הקדש, מ"מ עתה שנאסר אחד מהן אף ע"פ דמה"ת בטלה ברוב מ"מ הרי שם איסור יש על אחד מהן, ותדע שהרי כל יבש ביבש שנתבטל ברוב אם יכירו אח"כ את האיסור הרי בודאי ישוב להיות איסור, וא"כ הרי יש האיסור בעולם אלא דאין אנו מכירין אותו וגזה"כ הוא דבטיל ברוב, וכיון דעדיין לא נעשה ההיתר עם האיסור גוף אחד וכל אחד עומד בפני עצמו בתערובות, שפיר י"ל גביה עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר דהרי הוא דשיל"מ ולא בטיל, וענבים בגיגית שאני דהוה לח בלח וכמו שנתבאר ועיין לקמן פרק מ"ט

ובזה הוה א"ש חילוקו של הרמ"א באו"ח סי' תמ"ז סעי' ד' שפסק, דחמץ שנתערב קודם הפסח ונתבטל ברוב בששים אינו חוזר וניעור בפסח אם התערובות הוא לח בלח, אבל אם הוא יבש ביבש חוזר וניעור בפסח כן הכריע שם הרמ"א עיי"ש. ולדברינו מבואר היטב טעם החילוק דהרי חמץ בפסח הוא דשיל"מ, אלא דכיון שנתערב קודם הפסח הרי נולד האיסור בתערובות ואפי' בדשיל"מ בטיל שפיר כמש"כ