תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רסא

אינו שב מידיעתו. דהא בזו הרגע שהוציא הראשונה מהכיס ונתנה לאחר אילו נתודע לו שהיה בכיס פרוטה של הקדש, היתה הפרוטה של הקדש נתבטל ברוב היתר והיה רשאי לתת אותה לאחר, דאע"ג דאז לא מונחת הפרוטה ביחד עם יתר הפרוטות בכיס, מ"מ הכי קיי"ל דכל שהם בבית אחד מצטרפין לרוב ועיין בסי' קי"א ביו"ד וכל זה לר"ע, אבל לרבנן דס"ל דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס אי כיון דאז רק אז אחר שהוציא כל הפרוטות באה המעילה ואז בעינן שיהיה שב מידיעתו, ואז הרי באמת שב מידיעתו הוא, דגם באם נודע לו אז שנתערב פרוטה של הקדש בכיס היה אסור לו להוציא פרוטה האחרונה, דהרי בטרם שנודע לו לא נתבטל ועכשיו כשנודע הרי כבר הוציא הפרוטות הראשונות מהכיס ונתנם לאחרים, תו לא שייך לומר עתה דתתבטיל פרוטה של הקדש ברוב כיון דאין הרוב אצל אדם אחד לא שיין בטול, ודו"ק בזה שדבריו אלה נכונים רק לדעת הבינת אדם ובית יצחק שם וכן הוא גם דעת הבית מאיר ליו"ד סי' ק"י הא' בבית וא' בעליה או בשני בני אדם לא בטיל מה"ת, אבל לא קיי"ל כן לדינא ואכמ"ל יותר בזה

ולענ"ד אי משום הא דלא שב מידיעתו נוכל אכתי לתרץ קושית התוס' אליבא דהש"ך כמש"כ דכל דלא נודע תערובות מה"ת לא בטיל, ונימא דמתניתין איירי כשלקח הפרוטה מן הכיס קודם שנודע התערובות, והא דאלו היה נודע לו התערובות היה ג"כ לוקח הפרוטה מהכיס מפני הבטול זה לא מיקרי כלל לא שב מידיעתו, לא מבעיא אם נימא הטעם דבעינן שב מידיעתו לענין קרבן הוא מטעם דכל מי שעושה דבר באונס או בשוגג ואלו לא שהיה לו השוגג או האונס ההוא היה ג"כ עושה הדבר ההוא מזין מיקרי, [ועיין הפלאה לכתובות (דף ג' תוס' ד"ה וסברה) ובשער המשפט לח"מ סי' של"ג סק"א וקצרתי] ודאי דבנידן דידן ליכא האי טעמא כיון דאלו הוה ידע היה מותר לו ליהנות אפי' לכתחילה ואיזה מזיד שייך בזה, אלא אפי' אם נימא דהא דבעינן שב מידיעתו הוא אי ולא נדרוש טעמא דגזרת הכתוב נמי הוא רק היכא שאחר הידיעה ג"כ הדבר עומד עדיין באיסורו, אבל אם לאחר הידיעה היה מותר הדבר ע"פ הדין והא ראיה שהרי בהוריות (דף י"א) איתא ת"ר מעם הארץ פרט למומר רש"א אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן וכו' מאי בינייהו וכו' יע"ש שהתירוץ השני אינו מירווח, ואמאי לא משני הש"ס בפשיטות דאיכא בינייהו אם נתערב כזית חלב בשני א שומן ולא ידע מהתערובות של חלב ואכל את כל יב ואחר שאכלם נודע לו שהיה בהם כזית חלב, כאן דכל זמן שלא נודע התערובות ליכא ביטול אשתכח דחלב אכל ולרבנן ודאי דמביא חטאת שהרי אינו מותר ולר"ש אינו מביא חטאת דאינו שב מידיעתו דאלו נודע לו היה אוכל בודאי שהיה נתבטל הכזית חלב ברוב והיה רשאי לאכול, אלא ע"כ דמה שהידיעה היה גורם היתר אין זה מיקרי לא שב מידיעתו דבעינן שב מידיעת איסור וזה ברור עד שגם הראיה היא למותרץ היוצא מדברינו אלה דלכאורה נוכל לתרץ קושית התוס' דמתניתין מיירי קודם שנודע התערובות דלא שייך עדיין ביטול מה"ת לשיטת הש"ך

אמנם לקושטא דמילתא אין בזה מזור לקושית התוס' לענ"ד. לפי שהדבר ברור דדוקא לענין בטול תלוי הדבר בידיעה דכ"ז שלא נודע עדיין מתערובות האיסור לא נתבטל האיסור, דהרי ענין בטול ברוב שיהא מותר לאכול כולם לאו מסברא ידעינן לה רק מגזה"כ אחרי רבים להטות, ומענין רובו ככולו דהמיעוט נגרר אחר הרוב כמו שביאר יפה בשו"ת הרי"ם חיו"ד סי' ט', וזה לא אמרינן רק בנודע האיסור ואנו צריכין לדון על התערובות אבל קודם שנודע לא נתבטל האיסור, אבל ענין כל דפריש מרובא פריש אף דגם אותו ידעינן לסמוך עליו לדינא מקרא דאחרי רבים להטות. מ"מ מלתא דמסתבר הוא שדבר המסופק אם הוא מהרוב או מהמיעוט לומר שהוא מן הרוב. בזה ודאי אין חילוק בין נודע התערובות או לא נודע, והדבר מוכרח מדברי הר"ן שהובא בש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק י"ד דבקבוע דאורייתא כמו ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וכו' באם לקח מהקבוע קודם שנודע התערובות שרי משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ע"ש ואין להקשות ע"ז דהרי סברא זו היא סברת רבא בב"ק (דף ע"ב) דעד זומם מכאן ולהבא הוא נפסל דע"ז חידוש הוא ואין לך בו אלא משמת חידושו ואילך, ואביי פליג עליו וס"ל דע"ז למפרע הוא נפסל ואנן פסקינן כאביי בזה דהלכתא כאביי ביע"ל קג"ם, די"ל דאביי ס"ל דעד זומם אין בו חידוש כלל כמש"כ הטור שם דהוה כאלו פסלום בגזלנותא, אבי היכא דהוה חידוש מודה גם אביי דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ודו"ק] הרי דקבוע חידוש הוא ומסברא הו"ל לומר דמה שלקח מהרוב הוא, ומשו"ה אפי' אם לקח מהקבוע קודם שנודע התערובות ולפי האמת דוקא כשלקח קודם שנודע התערובות אמרינן כל דפריש מרובא פריש בקבוע דאורייתא לשיטת הר"ן שם אלא ע"כ דידיעת התערובות בעינן דוקא לענין בטול ברוב להתיר כל התערובות ביחד, וכן לענין קבוע לשיטת הר"ן אפי בקבוע דאורייתא, ולהחולקים על הר"ן בקבוע דאורייתא מ"מ מודים הם בקבוע דרבנן שאם לקחת מהקביעות קודם שנודע התערובות אמרינן כל דפריש מרובא פריש, ועיין בפמ"ג יו"ד סי' ק"י בשפ"ד ס"ק י"ד שם ושפ"ד סי' ק"י ס"ק ל"ג, וא"כ אפי' אם נימא דמשנה דמעילה מיירי בלקח קודם שנודע מ"מ תשאר קושית התוס' דאמאי לר"ע כיון שהוציא הראשונה מעל נימא כל דפריש מרובא פריש וא"ל הרי פרוטה של היתר לקח, ובזה אמנם י"ל דמשו"ה לא מקשו התוס' לרבנן דר"ע דס"ל דאינו מועל עד שיוציא את כל הכיס, דאמאי לא בטיל פרוטה של הקדש ברוב ולא ימעול משום דהתוס' כבר נחתו לסברא זו וי"ל דאיירי שהוציא את הפרוטות קודם שנודע התערובות ולא שייך אז בטול ברוב, וכלל דפריש מרובר פריש הרי לא שייך דס"ל דלא מעל עד שיוציא את כל הכיס ובשתי פרוטות האחרונות הרי אין לומר כל דפריש מרו"פ ושפיר מעל, משו"ה הקשו רק לר"ע דה"ל דכיון שהוציא הראשונה מעל למה לא נתבטלה פרוטה של הקרש ברוב, מאי אמרת דמיירי שהוציא הפרוטה קודם שנודע התערובות אכתי תשוב הקושיא נימא כל דפריש מרו"פ וזה נכון בעזה"ש, ועיין בפרק הסמוך, ועי' בהגהות הרש"ש פסחים (דף י ע"א) ד"ה ניזל בתר בתרא דלדבריו צ"ע תירוץ התוס' דמעבע דבר חשוב דאכתי נימא כדמרו"פ ודו"ק:

פרק כ"ב

ובספר אתוון דאורייתא סי' ג' כתב גם הוא עצה פלפולית ליישב קושית התוס' שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברוב, וגם כן ע"פ שיטת הש"ך ביו"ד סי' רלט דכל זמן שלא נודע התערובות מה"ת לא בטיל