תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רנז

דאורייתא כיון דס"ל מתנדב אדם אשם תלוי ויכול להביא ולהתנות כן רציתי לומר

שבתי וראיתי דאף שהדברים מצד עצמן נכונים מאוד מ"מ יש להעיר עליהם. דהרי השב שמעתתא שמעתא א' פ"ד החליט דרבא ס"ל על כל פנים ספק דאורייתא מה"ת לחומרא, אלא דאנן פסקינן כאביי ורב שימי דפליגי עליה ע"ש שהביא שגם הרשב"א כתב כן פ"ק דחולין וע"ש שביאר בזה כל הצורך בחולין שם (דף ט' ע"ב), וא"כ הרי תשאר לדברינו קושיא עצומה דמנ"ל לרבא דלר"ע לא בעינן באשם ודאי ידיעה בתחילה, דילמא באמת בעי ידיעה בתחילה אך כיון דספק דאורייתא מה"ת לחומרא הרי נודע לו ידיעת איסור מספק עכ"פ, וא"כ ע"כ נהיה מוכרחין לומר דס"ל ידיעת ספק לא שמה ידיעה לענין אשם ודאי, וא"כ גם לרב נחמן מוכרח דלר"ע לא בעינן באשם ודאי ידיעה בתחילה, וגם שוב אין לנו שום הכרח דלר"ע מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום כדהוכחנו לעיל כיון דרבא ס"ל ספק דאורייתא מה"ת לחומרא, ומ"מ יש מקום עדיין ליישב כל דברינו אך אינני יכול להאריך בזה כאן יותר מדי והנני רק מעורר

היוצא מדברינו בכל הפרקים אשר ערכנו בזה עד עתה דקושית התוס' דלבטיל פרוטה של הקדש שנפלה לתוך הכיס ברוב דחולין, היא קושיא אלימתא היא לשיטת התוס' וכל אלה שחפצו לומר דקושיתם מעיקרא לא קשה מידי מאיזה טעם שמצאו אין הצדק אתם, ואציין בקצרה מענינם של הפרקים הקודמים בשיטה אחרונה של חלק הראשון הזה כאן, דאין לומר דטעם הקרבן מעילה הוא משום ברירה כמש"כ התוס' בסוטה (דף י"ח) חדא דהתוס' בעצמם שם החליטו דבמעורב מתחילתו ואי אפשר לברר אז דוקא שייך לומר ברירה, אבל אם היה ניכר מתחילתו ואח"כ נתערב אין שייך לומר ברירה עיי"ש בתוס' סוטה ולעיל פרק א', ומלבד זה התוספתא סתירה גלויה לדבריהם וכן הירושלמי שהבאתי בפרק זה כן לומר דמתניתין אתיא כר"י דמין במינו לא בטיל אפי' באלף אי אפשר לשיטת התוס' דר"י דס"ל מב"מ לא בטיל הוא דוקא בלח בלח אבל גבי יבש ביבש מודה דשפיר בטיל אפי' מב"מ ומבואר זה בדברינו לעיל פרק ג' [וכ"כ הרב תפא"י במשניות כאן, רק מש"כ דר' יוסי ור"ש נמי ס"ל כר"י דמין במינו בלח לא בטיל לא נהירא לענ"ד ועיין בספר מלא הרועים]:

ובזה נדחה גם תירוצו של התפא"י פ"ט מ"ז דבכורות על קושית התוס' פ"ק דב"מ (דף ו' ע"ב) בקפץ אחד מן המנויים לתוכן דלבטיל ברוב, ומצא שם עצה ע"פ הכלל דמין במינו לר"י לא בטיל עיין בדברינו לעיל שם פ"ג (והוא סותר בבכורות שם דברי עצמו בסוף מכילתין מעילה כמובן], גם לומר כמש"כ התפא"י במשניות כאן במעילה ע"פ המרדכי דסוף חולין דאיסור שנולד בתערובות לא בטיל נמי אין סברא כלל, חדא דהתוס' בנו יסוד קושיתם על פרוטה שנפלה לתוך הכיס שלא נולד האיסור בתערובות, ותו דיש הרבה ראשונים דלא ס"ל סברת המרדכי כלל וא"כ אפי' אם הקשו התוס' קושיתם אפרוטה בתוך כיס זה הקדש נמי א"ש קושיתם דגם התוס' כאן ס"ל דלא כהמרדכי וזה נתבאר לעיל בארוכה בכמה פרקים, וכן לומר דמטעם ממונא לא בטילה הפרוטה של הקדש אי אפשר לדעת התוס' דהרי יש כמה גוונא דכסף הקדש אין לו דין ממון לענין בטול רק דין איסור ומשנתינו סתמא קתני משמע דבכל גוונא איירי וגם זה נתבאר ברחבה לעיל בכמה פרקים וגם לומר באחרונה באין תירוץ אחר דמעל דמתניתין מדרבנן קאמר אי אפשר אפי' ע"ד הדוחק שהרי התוספתא והירושלמי הנזכרים לעיל פרק זה אומרים מפורש דמביא א"ת בהוציא את הראשונה ואשם ודאי בהוציא השניה והירושלמי בעצמו פ"ז דדמאי שם צריך ביאור שלא נתבאר עדיין אל נכון ע"ש ובמפרשים] והתוס' כאן אזלי בשיטת הראשונים דס"ל דע"י בטול ברוב נתהפך האיסור להיתר, וא"כ אפי' אם נימא דר"ע ס"ל דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא או דיסבור כר"א דמתנדב אדם אשם תלוי מ"מ איך יביא אשם ודאי כשהוציא השניה כיון דפרוטה של הקדש בטלה מה"ת ברוב, והנה בתשב"ץ ח"א סי' קל"ח בעובדא שראובן שהוא חבר עיר נדר הנאה משמעון, וקפץ שמעון והדירו, ג"כ הנאה לראובן ממנו, וכתב התשב"ץ שם דאסור לראובן ליקח השכירות הקצוב לו מקופת הקהל משום תערובות מעות שמעון שבהם, ואין לומר דכשנותנים לראובן השכירות הוברר הדבר דהם ממעות שאר הקהל, דהא בדאורייתא אין ברירה ונדרים איסור תורה הוא עכת"ד, וכתב שם גם הסברא דלא שייך ביטול משום דנדרים הו"ל דבשיל"מ, וקשה הרבה בדבריו ג"כ דהרי הא דדשיל"מ לא בטיל הוא מדרבנן לבד, וא"כ אם שייך כאן ענין ברירה הו"ל רק בדרבנן ולא בדאורייתא, ותו דלהיפוך כאן לא שייך ענין ברירה כלל כמש"כ התוס' בסוטה (דף י"ח ע"א) ובתמורה (דף למ"ד ע"א) בדבר שהוכר האיסור ונתערב אח"כ, וגם על העובדא דשם יש להעיר דהא קיי"ל דממונא לא בטיל כמו שהערנו לעיל על התוס' דידן בארוכה, אולם אחרי שיעיין המעיין בדברינו עד כאן ובדברינו להלן אקוה שימצא מעצמו הדברים הראוין לדבר גם אודות התשובה ההיא של התשב"ץ ותן לחכם ויחכם עוד:

אך זאת צריך לדעת דלהקשות למה לא נימא כאן כל דפריש מרובא פריש ולמה ימעול לר"ע כשהוציא הראשונה, אין זו קושיא עצומה כלל די"ל דבאמת איירי ר"ע רק כשפשט ידו ולקח מן הכיס דבכה"ג גם בט' חנויות לא אמרינן כל דפריש וכו', והיכא דפריש מטבע מעצמה מהכיס מודה ר"ע דאמרינן כדמר"פ, ומה שכתבתי על יסוד קושיא זו דנימא כדמר"פ בפרקים הבאים להלן אין זה אלא לברר הענינים וממילא רווחא שמעתתא וזכור מסירת מודעה זו

ולהשלים ענין ביטול ממונא אביא בפרק זה תשובה ושקליא וטריא בענין זה מספר דברי דודים להגאון ר' חנוך הענדיל פרידלאנד והרב ר' שאול בן הלוי סי' ט' ויו"ד וז"ל, להגאון האמיתי וכו' וכו' מו"ה ישראל סאלאנטער וכו' וכו', מה דחידש הדר"ג דהיכא אמרינן ממונא לא בטיל ואף האיסור דשייך לו לא בטיל, היינו דוקא היכא דתליא בבעלים כל דהו כמו תחומין שנוהג בכל או מי שנתערב וכו' בזה דוקא אמרינן דלא בטיל ממונא דבעלים, ואף אם נימא דתחומין אינו אלא בשל ישראל מ"מ לא נתערב אלא בשל ישראל כמותו ואינו בדין שיתבטל שם בעלים דחבירו בשלו, אבל בריבית דהאיסור אינו אלא דוקא בבעלים דישראל, כשנתערב בשל עכו"ם י"ל שפיר דאף דממונא לא בטיל מ"מ קדושת ישראל דבהאי ממונא שפיר בטיל בממון עכו"ם ונעשה כממון דעכו"ם דשרי להלוותו בריבית, כמו דאיתא ביבמות (דף פ"ב) דחתיכה של הקדש חטאת שנתערבה בחתיכות של חולין דבטל אף דזה הוה ממון גבוה אלו דברי הרב גאון ישראל, מכאן ואילך דברי צעיר התלמידים:

לפענ"ד הרי קדושת בכור ודאי דתליא בקדושת בעלים דישראל, ואעפ"כ מבואר בבכורות (דף ג' ע"א) דאפי' אם יש לעכו"ם אחד ממאה פוטר מבכורה, ולא אמרינן דלבטיל חלק דעכו"ם ברובא וליהוי ככולו של ישראל ויתחייב בבכורה, ובגמ' שם מפורש