תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רנב

ע"פ סברת הלב גם הקדש עניים בכלל הקדש הוא שלא יהא בו איסור ריבית ואונאה וכ"כ באמת בספר ג"מ בהגהת מרדכי שם, אך מ"מ יש לחלק דהתם אע"פ שבונין בחול ואכתי חולין הם מ"מ עיקר התשלומין להקדש יבוא שהוא נותן אדעתא דהכי שאח"כ יהיה הקדש, וא"כ אינו נותן ריבית לאחיו רק על דעת שיהי' הקדש, ואפי' תימא דאסור לומר לחבירו הלוני מנה ואשלם ק"ך להקדש אע"פ שהמלוה יהיה גזבר דהקדש היינו משום דמשתעבד הגזבר מדין ערב, משא"כ הכא אין הגזבר משעבד עצמו מצד עצמו כלום והבעלים המקדישין אין יודעין מאומה לא שייך דין ערב, ועיין מש"כ בספרי תקנת השבים סי' ע"ב בשיטת הרמב"ם

והנה בספרי תקנה"ש הנ"ל סס"י ב' כתבתי דממש"כ רש"י בב"מ (דף נ"ז ע"ב) שם דגזבר דין שליח יש לו ומ"מ בעינן קרא למעט הקדש מריבית הרי מוכח לכאורה דרש"י ס"ל דבהדיוט רבית ע"י שליח נמי אסור מה"ת דלא כמש"כ הרמ"א בשמו ביו"ד סי' ק"ס סעי' ט"ז, ועתה ראיתי שהגאון מהרא"ל צונץ עמד ע"ז ותירץ וז"ל, ואפשר לפמש"כ המהרי"ק דאם עשה השליח עם הלוה שטר על שם המלוה אסור דהמלוה הו"ל בעל דינו א"כ י"ל דהקדש אצטריך קרא להתיר בעשה הגזבר שטר עם הלוה על שם ההקדש, דבהדיוט כהא"ג אסור אפי' ע"י שליח ובהקדש שרי מ"מ דלאו אחיך הוא ומזה ראיה למהרי"ק עכ"ד אבל עדיין לא הונח לי בתירוצו דלענ"ד למ"ד דגזבר אין לו דין בעלים בהקדש אין להקדש דין בעלים כלל ועיין תוס' רידב"ז בירושלמי דמעשרות פ"א וקצרתי

והנה המל"מ שם ח"ד מה' מלוה קרוב לסופו ז"ל, והא דהקדש גמור שהוקדש לבדה"ב מותר להלותו אפי' בריבית דאורייתא פשוט בב"מ (דף נ"ז ע"ב) ומוכח התם דלא משכחת ריבית דאורייתא בהקדש גבוה אלא באבני בנין המסורות לגזבר דליכא מעילה, אבל מעות של הקדש בהלואה כיון שמעל הגזבר יצא לחולין והו"ל כהדיוט ולא ידעתי למאי אצטריך מרן בב"י ליו"ד סי' ק"ס להביא דין זה בשם המרדכי מאחר שהוא מבואר בגמ' וכו', ודע שהתוס' הוקשה להם באוקימתא קמייתא דלספק סלתות והאריכו בזה ודבריהם מבוארים יותר במנחות (דף צ' ע"ב) ע"ש, וא"ת היכא משכחת לה ריבית בהקדש גבוה הא תנן בפ"ד דשקלים אין משתכרין בשל הקדש וכו', כבר הקשה כן הראב"ד בפ' ז' מה' כלי המקדש ותירץ דלא אמרינן אין משתכרין בשל הקדש אלא בדבר שאין בו צורך למזבח כגון פירות, אבל נסכים שהן צרכי ציבור לוקחין, וא"כ אבנים ג"כ מותר להשתכר בהן כיון שיש צורך מהם ודמי לנסכים עכ"ל המל"מ שם, ואתה רואה שתמיהתו על מרן הב"י שהביא הדין דאין איסור ריבית בהקדש משם המרדכי והיא גמרא מפורשת עצומה מאד, אכן לפ"מ שביארתי בספרי תקנת השבים סי' ע"ב דמשו"ה לא הביא הרמב"ם האי דינא דאין ריבית להקדש אע"פ שהיא גמ' ערוכה, משום דאיהו אזיל לשיטתיה דפסק כתנאי ואמוראי דס"ל דגזבר בהקדש אין לו דין בעלים רק דין שליח, וגם ס"ל דלא אסרה תורה אלא ריבית הבא מלוה למלוה וא"כ ע"י שליח כהך דהקדש אפי' בהדיוט מותר ואפי' אם נימא כהמהרי"ק דאם עשה השליח את השטר על שם המלוה אסור מה"ת ונימא כהמהרא"ל צונץ דהקדש גופא דין בעלים יש לו עיין בדברינו לעיל מ"מ לא הביא הרמב"ם הדין דאין ריבית בהקדש בעשה הגזבר השטר על שם הקדש משום דזה אין מפורש בגמ' ודו"ק] א"כ א"ש ודאי דהוכרח הב"י להביא מקור דין זה מהמרדכי דפוסק להלכה דגזבר דין בעלים יש לו או דאסרה תורה ריבית אפי' ע"י שליח ודו"ק

וענין ריבית הואיל דאתא לידן נימא ביה מילתא זוטרתא, דהנה הדגול מרבבה בסי' קס"א סעי' ו' אהא דכתב המחבר דאין הבנים חייבין להחזיר ריבית קצוצה שלקח אביהם, כתב וז"ל נסתפקתי אם מת הלוה אם המלוה חייב להחזיר ליורשי הלוה כיון דעיקר החזרת הריבית היא משום וחי אחיך אהדר ליה כי היכי דניחי עמך וכיון שמת הלוה לא יבוא להחיותו עכ"ל הדגמ"ר

ויש להוכיח דחייב להחזיר ליורשי הלוה. דיש להקשות מאי פריך הש"ס ר"פ א"נ למ"ל דכתב רחמנא לאו בגזל ניליף מריבית, וקשה הא אצטריך לאו בגזל דאי הוה ילפינן מריבית הוה אמינא כמו דבריבית לבריה לא אזהר רחמנא לאהדורי ה"נ בגזל ודיו לבא מה"ד להיות כנדון. אמנם הדבר הוא נכון דהרי הא דפסקינן שם סע"ה דאפי' בריבית קצוצה אין בי"ד יורדין לנכסי המלוה מקורו מהרשב"א הובא במל"מ שם שהוכיח כן מהא דאין היורשין מחויבים להחזיר הריבית ע"כ דאין כאן שיעבוד נכסים, והקשה המל"מ הא זהו גזה"כ וחי אחיך עמך לבריה לא אזהר רחמנא, ואי דמפרש טעמא דקרא אכתי למה גם כשהריבית בעין ואין צורך בנכסים כלל אין חייבים היורשים להחזיר וע"כ דגזה"כ הוא וא"כ מנ"ל להרשב"א דלא נשתעבדו הנכסים במלוה גופא. אכן הענין הוא כך דריבית מכי פרע לוה למלוה קנהו מלוה לגמרי וממון גמור הוא לו ומשו"ה אע"פ שהוא בעין הו"ל כאינו בעין ופטורים היורשים לשלם. כמש"כ הריטב"א דאם קידש המלוה אשה בריבית קצוצה מקודשת דממון שלו הוא, אלא דיש עליו גזה"כ להחזיר עיי"ש, משא"כ גזל דכל היכא דאיתא גבי גזלן ברשותיה דנגזל איתא, ומשו"ה מחויבים היורשים ג"כ להשיב הגזלה לנגזל, וא"כ מסברא ידעינן לחלק בין ריבית לגזל דבריבית אין היורשים מחויבים להחזיר ובגזל חייבים להחזיר, ולפי"ז שפיר יכולים אנו ללמוד לאו דגזל מריבית דמיד שנדע דיש לאו בגזל ממילא מסברא נדע דבגזל חייבים היורשים להחזיר כיון דהסברא בעצמה נותנת דלא קנה הגזלן להגזלה וכל היכא דאיתה ברשות מרה היא, והעיקר בקצרה הוא דבריבית החזרה היא רק כעין קנס ולדידיה קנסה תורה ולא לבנו משא"כ בגזל שההשבה היא דין

אבל אם נימא כהדגול מרבבה דגם המלוה בעצמו א"צ להחזיר ליורשי לוה, א"כ הדרא קושיא לדוכתא איך מקשה הש"ס דלמ"ל לאו בגזל ניליף מריבית, הא אי הוה ילפינן מריבית הו"א דגם גזלן א"צ להחזיר ליורשי הנגזל כבריבית, ולענין יורשי הלוה והנגזל קשה לחלק מסברא הנ"ל, אלא ע"כ דביורשי הלוה באמת חייב המלוה להחזיר הריבית כבגזל, וידעתי שיש עוד לדבר בזה, ועיין בספר עדות ביהוסף מהגאון ר' יוסף רויזין אבד"ק סלאנים זצ"ל, ואני מקצר

וכאן יש להזכיר דכעין זה יש להוכיח כשיטת הרמב"ם דס"ל דמהני מחילה בריבית דלא כהראב"ד והעומדים בשיטתיה החולקים עליו, דאי נימא דבריבית לא מהני מחילה קשה האיך אפשר למילף גזל מריבית ואונאה לפי המסקנא שם, הא י"ל שאני גזל דידע ומחל ועיי"ש ברש"י והרי בגזל ודאי מהני מחילה,, וא"כ לא שייך לומר ריבית תוכיח שהרי ריבית שאני דאפי' אם מחל לא מהני המחילה וע"כ לא דמי גזל לריבית, אלא ע"כ דגם בריבית מהני מחילה ועיין ש"ך שם סי' ק"ס ס"ק ז' ודברינו אלה המה רק הערות, לפי שכל עניני הפרק הזה אינו בא בספר הזה רק על דרך מענין לענין