תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רנא

הוה ממון גבוה הוא רק דווקא בירושלים אבל בגבולין הוה ממונא של הדיוט עיין בתוס' קדושין (דף נ"ג) ובסנהדרין (דף קי"ב) ובבכורות (דף ט') והענין ארוך ורחב ואכמ"ל בו, ומ"מ הרי יש לו כל דין מע"ש ואוסרת ומבואר מזה שאין עיקר איסורה משום ממון גבוה, וגם למ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא נמי אוסרת, משו"ה לא דיינינן בה לענין דין ביטול דין ממון

ואין להקשות כיון שנתבאר דגם בהקדש הרי איכא הרבה אופנים שאין להם דין ממון ומ"מ יש בהם דין מעילה, וא"כ נימא דגם היכא דאיכא דין ממון גבוה נמי לא שייך לדון דין ממונא לא בטיל דמ"ש ממעשר ותרומה, דבאמת שני ושני דנבלה ותרומה ומע"ש עיקר איסורן אינו משום ממון כמו שנתבאר, משא"כ בהקדש דעיקר איסורו הוא משום ממון גבוה כדאיתא בב"ב (דף פ"ח) דמעילה מיקרי באמת גזל גבוה, רק לענין דין דממונא לא בטיל לא שייך בהני גוונא שנתבאר לעיל, דכיון דאין עליו חשיבות ממונא כל כך לכן אינו דומה לממון הדיוט דלא בטיל. אבל מ"מ גם בכל הנך גוונא הרי יש צד זכות להקדש ונהנה מממון גבוה, אלא דכיון דאינו ממון גמור כממון הדיוט לא שייך בהו לומר לא יהא כח הדיוט חמור מכת הקדש, אבל מ"מ עיקר מעילה הוא משום שנהנה מגבוה, ומשו"ה היכא דיש בו דין ממון גמור להקדש שפיר אינו בטיל ככל ממון דהדיוט, דכלל בידן דאיסור היוצא מצד ממון כמו איסור תחומין לא בטיל, וה"ה באיסור מעילה היוצא מצד ממון הקדש: פרק י"ח

שאלה, קב חטים של עכו"ם שנתערב בט' קבין חטים של ישראל אם מחויב הישראל להחזיר להעכו"ם קב חטים שלו, וכן להיפך קב של חטים של ישראל שנתערב בט' קבין של עכו"ם אם חייב העכו"ם להחזיר להישראל קב חטים שלו אם לאו

תשובה, לכאורה כיון דקיי"ל דממונא לא בטיל מה לי ממון ישראל אצל ישראל או ממונא דישראל אצל עכו"ם או דעכו"ם אצל ישראל בכל אופן לא בטיל, אלא דבקב של עכו"ם שנתערב מאיליו בט' קבין של ישראל יש לומר דפטור הישראל מלהשיב לו הקב חטים שלו, מטעם זה דכיון שנתערב מאיליו ובהתירא אתי לידיה דמי להפקעת הלואתו דמותר, ואין לומר דדוקא בהלואה דלהוצאה נתנה ואינה בעין אז דוקא מותר להפקיעה, משא"כ בנ"ד כיון דממונא לא בטיל הרי מעורב אצלו ממונו של גוי ויש להעכו"ם חלק בהחטים לא אמרינן הפקעת דבר של עכו"ם מותר, זה אינו דהרי הט"ז כתב להדיא ביו"ד סי' ק"כ ס"ק י"א דגם במשכון של עכו"ם נמי מותר הפקעתו, וכ"כ גם התומים בח"מ סי' ע"ב ס"ק נ"ז דגם בזה שייך הפקעת הלואה, ועיין בב"ק (דף קי"ג ע"ב) רבינא זבין דיקלא הוא ועכו"ם אמר ליה לשמעיה קדם ואייתי וכו'. אך מרבינא נראה דס"ל גזל עכו"ם מותר אבל אנן לא קיי"ל כן רק דגזל עכו"ם אסור מה"ת, ולענ"ד יש להביא ראיה לזה מהא דח"מ סי' ע"ב סעי' ח' ראובן שאל משמעון סייף שהיה לו במשכון מעכו"ם ואבדו ושואל ממנו ממון הרבה כמו ששואל ממנו העכו"ם לא ישלם לו אלא דמי שוויו דסתם סייף בעלמא עכ"ל השו"ע ועיי"ש בסמ"ע ובש"ך, ולכאורה הדבר תמוה דהרי קיי"ל אין דיני שמירה לממון עכו"ם וא"כ מדינא פטור שמעון לשלם להעכו"ם אפי' דמי סייף דעלמא, וא"כ למה חייב ראובן לשלם לשמעון אפי' דמי סייף דעלמא כיון דהעכו"ם תובע מראובן אפי' דמי סייף פשוט רק באלמות ומדינא פטור ראובן לגמרי והיא תמיה עצומה, אע"כ לומר דכיון דהסייף בא ליד שמעון בהתירא ומדינא הפקעת הלואתו מותר, יכול שמעון לטעון נגד ראובן ולומר דל עכו"ם מכאן דהסייף נעשה שלי מדינא וחייב אתה לשלם לי עכ"פ דמי שוויו של סייף פשוט ודו"ק ועיין בפ"ת לח"מ סי' ש"א [עי' בהשמטות] ואם הפקיד עכו"ם קב חטין אצל ישראל על דעת שיניחנו הישראל עם חטין של הישראל וישיב לו קב חטין לאחר זמן ובתוך הזמן נגנב או נאבד קב חטים מהחטים ההם, נראה דכיון דאין לנכסי עכו"ם דין שמירה מקרא דרעהו, וגם חזקת מרא קמא ליכא בנכסי עכו"ם כמה שהביא השב שמעתתא ש"ד פ"ז, א"כ אפי' אי נימא דבדבר שלא ניתן להוצאה ליכא היתר דהפקעת הלואתו מ"מ יכול הישראל לומר לו שלך נגנב או נאבד, ואפי' במעות כה"ג נמי יכול הישראל לומר להעכו"ם שלך נאבד עיין לקמן פרק מ"ה שם דברנו בענין זה בארוכה וכאן הריני מוכרח לקצר

וידוע שגם הקדש נתמעט מדין שמירה מהאי קרא דכי יתן איש אל רעהו ונתמעט הקדש דלאו רעהו הוא, ובב"ק (דף צ"ג ע"א) תניא לשמור ולא לחלק לעניים והביא מזה ראיה הרא"ש בתשובותיו כלל י"ג דין ח' דהקדש עניים דין חולין יש לו ומיקרי רעהו דאל"כ למה פריך ליה מקרא דלשמור ולא פריך מקרא דרעהו, והמל"מ פ"ד הלכה י"ד מה' מלוה ע"ש הקשה דלמ"ל להרא"ש להוכיח מפירכת אביי לרב יוסף מברייתא דלשמור אמאי לא הוכיח מגופא דקרא דל"ל לשמור תיפוק ליה מרעהו, ותירץ הגאון מהרא"ל צינץ ביו"ד סי' ק"ס דלר"ש בן מנסיא דדריש רעהו תם משלם חצי נזק אבל בהקדש משלם נזק שלם, א"כ גם רעהו דגבי שומרין דריש נמי דרעהו הוא דש"ח חלוק משומר שכר אבל בהקדש אפי' ש"ח חייב אגנבה ואבדה ואינו נפטר בשבועה, ולכן בעי קרא דלשמור ולא לחלק לעניים וא"כ י"ל דברייתא דמפיק לה מלשמור אתיא כר"ש בן מנסיא, ועיין תמורה דף כ"ז ע"ב לענין אונאה, אבל מאביי מוכיח הרא"ש שפיר דהרי להלכה ודאי ס"ל לאביי כסתם משנה דהקדישות פטורין לגמרי וא"ש, ומ"מ בדעת הפוסקים דס"ל דממון עניים לא נקרא רעהו יש לומר דאי לאו קרא דלשמור הוה אמינא דאע"ג דהקדישות פטורין מדיני שמירה, היינו שאין השומר מחוייב לשלם להקדש אבל הגזבר שהפקיד אצלו לחלק לעניים וכיון דפשע בו השומר הוה אמינא דצריך להחזיר לו פקדונו מאחר שלא נתן לו רק על דעת לחלק, ואפשר שהוא יתן מעות אחרים תחתיהן א"כ יש להשומר דין עם הדיוט שתובע מה שהפקיד אצלו ורוצה לחלקו לכן צריך קרא דלשמור. וכן נראה מהמרדכי פ"ק דב"ב שהקשה הרשב"א תיפוק ליה דהו"ל ממון שאין לו תובעין ותירצו דהאי גברא תבע מיניה ע"ש, וא"כ גם זה לק"מ דמה"ט הוה אמינא דמיקרי גם רעהו אי לאו קרא דלשמור ופלא על המל"מ שלא הרגיש בזה ונכנס שם בדחוקים. והוא עצמו מביא שם המהרי"ט שמביא שם את המרדכי פ"ק דב"ב

ולכאורה יש להביא ראיה דגם הקדש עניים לא נקרא רעהו, דהרי בפ' הזהב (דף נ"ז ע"ב) מסיק דאין ריבית להקדש באבני בנין המסורות לגזבר, אע"ג דבונין בחול ואח"כ מקדישין וא"כ אין עדיין שם הקדש עליו אפ"ה אין להקדש ריבית ואונאה, וא"כ