תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רנ

עליהם ארבעה וחמשה ועל כרחך כלל זה לפענ"ד עדיין צ"ע

וביבמות (דף פ"ח ע"א) הקדש נמי אי קדושת דמים משום דבידו לפדותו משו"ה נאמן גביה עד אחד לומר דאיתשיל מרה עלה, אי קדושת הגוף משום דבידו לאיתשולי עליה לכן נאמן לומר שכבר שאל עליו ע"ש היטב, והקשה השב שמעתתא שמעתא וא"ו פ"ו לפ"מ שכתב הט"ז ביו"ד סי' קכ"ז דבעלים נאמנים על שלהם אף שאין בידם מעולם ואף דאתחזק איסורא, וכן משמע מהרא"ש פרק הניזקין דבעלים נאמנים על שלהם דכתב דהא דעד אחד נאמן במה שבידו אף דאתחזק איסורא הוא משום דכל שבידו הו"ל כבעלים ע"ש, וא"כ ביבמות שם דקאמר אי דידיה משום דבידיה לאיתשולי עליה תיפוק ליה דבדידיה הא בעלים הוא ובעלים לא בעו שיהא בידם, ותירץ הש"ש דכיון דאקדישינהו שוב לאו בעלים הוא משו"ה צריך הש"ס לומר משום דבידו ובידו הרי מהני אף שלא מתורת בעלים, ולכאורה סותר הש"ש בתירוצו זה מש"כ איהו גופא שם פ"ז בהא דאיתא ביו"ד סי' ל"ט הקונה ריאה ואמר שמצא בה סירכא במקום שהיא טרפה והמוכר אומר שהיתה במקום שהיא כשרה וכו' הרי היא כנאבדה הריאה, והקשה הש"ש שם דהרי על הריאה יש להלוקח דין בעלים ולהמוכר אין לו דין בעלים א"כ הו"ל להאמין להלוקח עיי"ש בארוכה, ותירץ הש"ש עצמו דכיון דהיה להמוכר שם בעלים פעם אחד שוב אע"פ דעתה אינו בעליו דין בעלים יש לו גם עתה, ומשו"ה אין הלוקח נאמן נגד המוכר כיון שגם המוכר בעלים הוא והוה חד לגבי חד והוה כנאבדה הריאה עכת"ד שם, וא"כ אכתי קשה ביבמות שם למ"ל להש"ס לטעמא דבידו לאיתשולי עליה תיפוק ליה משום טעמא דבעלים, ואי משום דאקדישינהו ועתה אינו שוב בעליו הרי כיון דהיה עליו בעלים פעם אחד יש לו דין בעלים לעולם אף לאחר שיצא מרשותו ולמה צריך לטעמא דבידו, ואפשר דהש"ש אזיל לשיטתיה שם פ"ד דהקדש אין לו דין ממון רק דין איסור, וא"כ י"ל דכיון שהקדיש תו לאו בעלים הוא כלומר שאין בהם דין בעלים כלל לא לבעלים הראשונים ולא להקדש ומשו"ה צריך הש"ס לומר הטעם משום דבידו ודוחק, אולם לפי מאי דקיימינן עתה דהקדש דין ממון יש לו ושייך גביה דין בעלים א"כ הרי תשאר קושית הש"ש דלמ"ל הטעם דבידו, ומכ"ש אי נימא דכל דאפשר לאיתשולי עליה אכתי ממונא דבעלים הוא, הבעלים שהקדישום, א"כ למ"ל להש"ס הטעם דבידו, אך י"ל דזהו באמת קושית הש"ס אי דידיה משום דבידיה לאיתשולי עליה, כלומר וכיון דבידיה לאיתשולי עליה אכתי בעליו הוא ונאמן מטעם דהוא בעלים ולא מטעם דבידו ומתיישב בזה קושית הש"ש אל נכון מאוד, דבאמת מטעם בעלים אתינן עלה ולא מטעם בידו אלא דאי לא הוה בידו למתשיל עלה ממילא לא הוה ליה להמקדיש דין בעלים (ומה שכתב הש"ש דכל שהיה לו פעם אחד דין בעלים שוב יש לו דין בעלים לעולם ביארתי במקו"א דאין זה סברא כלל וגם הש"ש הניח זה בצ"ע ע"ש] ולא היה נאמן, אבל מ"מ אף שזה נכון מאוד ע"ד החידוד פשטות לשון הש"ס לא משמע הכי, וגם דא"כ אם כבר נתן ליד הגזבר שוב אינו נאמן כיון דעתה אין לו דין בעלים כיון דלאחר שמסר ליד הגזבר שוב אינו יכול למיתשיל עלה ועיי"ש בגמ', וע"כ דמטעם בידו בפשוטו אתינן עלה כדקיי"ל דכל שבידו נאמן, וא"כ מוכח משם דאף דמצי למיתשיל עלה מ"מ כבר ממון גבוה הוא ואין לו להמקדיש עליו עוד דין בעלים וכמש"כ שם הש"ש פרק וא"ו כמו שהבאתי בזה לעיל, ולהכי קאמר הש"ס דרק מטעם בידו נאמן ולא מטעם בעלים ויש ליישב עוד בדוחק ודו"ק בזה כי קצרתי מאוד ודע דנהי דשאלה מפקיע ודאי מידי חיוב קרבן מעילה אפי' למפרע ועי' בשמ"ק ב"ק (דף ל"ד ע"ב) בהקדישו ניזק שהביא בשם הרא"ש דאם הודה המזיק אח"כ פקע המעילה למפרע ע"ש מ"מ איסורא דעבד עבד ובעי כפרה ודו"ק:

פרק י"ז

פירות הנושרין מכל הני מילי מעלייתא שכתבנו בפרקים הקודמים בענין ממונא דהקדש אי חשיב ממון לענין ביטול הוא, דיש כמה גוונא דאין להקדש דין ממון ואלה המה בקצרה, (א) היכא דההקדש בא ע"י אמירה לגבוה לחודא ולא נעשה עדיין שום קנין לגבוה ולא שייך עדיין לומר שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, (ב) הקדש בזה"ז דליכא פסידא להקדש, (ג) הקדש שנתערב בחולין ביד הבעלים שהקדישוהו דמצו למיתשיל עליה, ודין זה העליתי בפרק הקודם בצ"ע, (ד) הקדש קדושה"ג יש מחלוקת בראשונים אם יש להם דין ממון אם לאו ונתבאר זה לעיל בפרק ט"ו, (ה) הקדש מ"מ אם אין בו שו"פ אין לו דין ממון ונתבאר זה יפה בפרק ט"ז הקודם

וביבמות (דף פ"א ע"ב ודף פ"ב ע"א) קשקיל וטרי הש"ס בחתיכת חטאת שנתערבה בחולין למה אינה בטילה ברוב ע"ש. ולא קאמר שם דלא בטילה מטעם ממון גבוה וממונא לא בטיל, הנה להראשונים דס"ל דקדושת הגוף אין לו דין ממון בפשוטו ניחא דהרי חתיכת חטאת קדושת הגוף היא, ולהסוברים דגם קדוה"ג יש לו דין ממון יש לומר דכיון דבברייתא שם סתמא קתני משמע אפי' אם אין בחתיכת החטאת שוה פרוטה נמי אינה בטילה אה דבפחות משו"פ אין לה דין ממון, ומשו"ה הוצרך הש"ס לטעמים אחרים דהוה דבר שבמנין וכיוצא, אבל אינך הקדישות דשוו פרוטה דין ממון יש להם וכמו שנתבאר בארוכה, וכדמוכח בפסחים (דף כ"ט) דממון הקדש דמי לממון הדיוט. וכמש"כ התוס' בכתובות (דף למ"ד ע"ב) דלא כהש"ש שהבאתי לעיל דס"ל דגם קדושת דמים בכל גוונא אין לו דין ממון רק דין איסור, כמו שנתבאר כ"ז כבר בדברינו בפרקים הקודמים

והא דתרומה עולה באחד ומאה אף דהוה ממונו של כהן, הוא משום דאין עיקר האיסור משום ממון חבירו דהרי גם תרומה שלו שם תרומה עלה וג"כ מדמעת כמו של חבירו, משו"ה לא דיינינן בזה דין ממון כמש"כ השמ"ק סוף ביצה דהיכא דהבעלים לא מעלין ולא מורידין בזה אין לדון רק דין איסור, ולכן נבלה של חבירו ג"כ בטילה ברוב היתר שלו כיון דאין האיסור משום הבעלים דגם נבלה שלו אסורה לו ואוסרת, ועיין לעיל פרק ה' שם הבאתי דמ"מ מחויב הוא לשלם סאה תרומה משום גזל השבט אפי' אם התרומה היא טמאה שהרי מ"מ יש לה שיווי להסיקה תחת תבשילו והוה. זה נהנה וזה חסר ע"ש, וכן אין להקשות ממע"ש דאפי' למ"ד ממון גבוה הוא ומ"מ בטיל שפיר ברוב באין לה מתירין כדאיתא בב"מ (דף נ"ג) דמע"ש נמי אין האיסור מצד ממון גבוה, ותדע שהרי כתב הלח"מ בפ"ו מה' חמץ דהא דמע"ש