תקנת עזרא (מעילה תיקון חשוב) רמו

וכלל בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן וכיון דחזינן דהש"ס מתחילה הוה ס"ל דאף איסור תחומין שהוא איסור מצד אחר לא בטיל, לכן אף דלמסקנא חזרו מזה מ"מ בהקדש דעיקר האיסור הוה משום דממון הקרש אסרה תורה משום איסור מעילה כמו שאסרה תורה ממון הדיוט משום איסור גזל, לכן כיון דממונא לא בטיל ממילא נשאר איסור הקדש בתוקפו, אלא דהתוס' במעילה שהקשו דלבטיל פרוטה של הקדש ברובא ע"כ דלא ס"ל חילוק זה, ואזלי בשיטת רש"י ותוס' שם כמו שנתבאר, ומ"מ אף שביארנו דהקדש דין ממון יש לו לענין בטול נמי לשיטת רוב הראשונים מ"מ יש לחלק בין הענינים ויש ממון הקדש דאין להם דין ממון לענין בטול ושאר ענינים, ואבאר האופנים שאין להקדש דין ממון

א) היכא דההקדש הוא ע"י אמירה לחוד דלא נעשה עדיין שום קנין להקדש. רק מטעם אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אינו יכול לחזור בו, בהקדש זה לא דיינינן דין ממון רק דין איסור לחודיה. דבשלמא אי הוה קנין גמור כמו מסירה ליד גזבר דאז שוב אינו יכול גם לשאול עליו, כמבואר בש"ך ח"מ סי' רנ"ה סק"ו בשם תשובת רבינו בצלאל דלכן במסירה ליד גזבר לא מהני שאלה משום דלא יהא כח הקדש קיל מכח הדיוט, ועיין בספרי תקנת השבים סי' ק"ח וסי' ק"ט] וכמו דבהדיוט כשקונה במשיכה לא מהני שאלה ה"נ בהקדש, וי"ל דה"ה לענין ממונא לא בטיל אם שייך בהקדש י"ל דאם לא נעשה עדיין שום קנין רק מצד אמירה לגבוה שפיר בטל, משא"כ היכא דנעשה משיכה וכה"ג דקנה ליה הקדש בקנין גמור אז יש לומר דדין ממון הקדש כדין ממון הדיוט דלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש, ובהקדש ג"כ ממונא לא בטיל שהרי ההקדש ג"כ קנה אותו שפיר בתורת ממון ובכהאי גוונא. לא בטיל ממון הקדש, אבל באמירה לחודא דבהדיוט לאו כלום היא ולא שייך לומר לא יהא כח הקדש קיל מכת הדיוט שפיר בטיל ולפי"ז מקשו התוס' במעילה שפיר דלבטיל פרוטה שנפלה ברוב דהרי במשנה דמעילה ודאי איירי גם כשההקדש לא אתי עדיין ליד גזבר דומיא דפרוטה בכיס זה הקדש וא"כ אין לההקדש עדיין דין ממון לענין בטול ודו"ק]

ב) גם יש לומר דהקדש שנתערב אצל הבעלים שהקדישו אותו כיון שיכול לשאול על הקדישו לא שייך בזה לומר ממונא לא בטיל, דהא אף לבעלים של ההקדש יש עדיין זכות מצד הואיל ואי בעי איתשיל, כמבואר בפסחים (דף מ"ו) דהואיל ואי בעי איתשיל ממונו הוא, ועיין בתוס' ד"ה הואיל אי בעי איתשיל וכו' בשני תירוצי הר"י שם, ולא שייך לומר דהוה דבר שיל"מ ע"י שאלה כיון דאין כאן מצוה לשאול כידוע, ובמנחות (דף ע"א ע"ב) כתבו התוס' ד"ה מתירין גמזיות של הקדש דרק הבעלים יכולים לפדות שוה מאה מנה בפרוטה אלמא דאף בהקדש שייך שם הבעלים [ועיין בספרי תקנת השבים סי' ק"ו] ועיין בב"ק (דף ע"ו) תוס' ד"ה והשתא תורא וכו' לכן אם נתערב הקדש כזה בפירות או בענין אחר של הבעלים בעצמן לא שייך לדון בזה דין ממונא לא בטיל מה"ת, ורק מדרבנן לא בטיל מטעם דהו"ל דבשיל"מ ע"י פדייה, [ובסוף מעילה דודאי משמע דמשנתנו מיירי שנתערבה הפרוטה ביד הבעלים המקדישים עצמן דומיא דפרוטה בכיס זה הקדש משו"ה מקשו התוס' שפיר דלבטיל פרוטה שנפלה ברוב של הבעלים ודו"ק]

ג) גם בהקדש בזה הזמן כיון דאמרינן בערכין (דף כ"ט) אהא דאמר שמואל הקדש שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, אימר דאמר שמואל דאי עבד לכתחילה מי אמרה הני מילי בזמן שביהמ"ק קיים דאיכא פסידא אבל בזמה"ז אפי' לכתחילה נמי, ופירש"י בזמה"ז דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא הוא דרבע עליה אפי' לכתחילה נמי עכ"ל, אלמא דבהקדש בזמה"ז אין בו דין ממון רק דין איסורא בעלמא, ושפיר בטיל הקדש בזמה"ז אילו לא היה גביה רק טעמא דממונא, אלא דמ"מ לא בטיל מדרבנן מטעם דהוא דשיל"מ ע"י פדיון, ובזה תתישב קושית הש"ש שהבאתי לעיל פרק ד' שהקשה בהא דר"פ האשה רבה אי בקדושת דמים משום דבידו לפדותו, והקשה השב שמעתתא דהא הך דבידו אין זה משום מיגו ורק באיסורא נאמן גם בלא מיגו מטעם דבידו לפדותו, דהרי מיגו אין כאן דאטו בשופטנא עסקינן שיפדה הקדישו של חבירו עיין לעיל פרק ד' שהבאתי דהוכיח מזה דבהקדש אין א ממון רק דין איסור דבממון הרי בעינן מיגו ע"ש, אבל לדברינו א"ש דהרי לכאורה קשה מאי קאמר שם הש"ס דבידו לפדותו הרי כתב הר"ן בפסחים (דף ל"א) דבמשכון לא שייך לומר דבידו לפדותו דבמחוסר ממונא לא אמרינן דבידו הוא, אע"כ לומר דהתם בהקדש בזה"ז מיירי שם בר"פ האשה רבה, ובזמה"ז הרי יכול לפדות הקדש שוה מנה על שוה פרוטה אפי' לכתחילה, וזה לא מיקרי מחוסר ממונא כדמצינו ביו"ד סי' ק"ב לענין דשיל"מ דשאני הוצאות להגעילה דהפסד מועט הוא ע"ש ושפיר קאמר הש"ס דבידו לפדותו חדא דאיכא שפיר מיגו, ועוד דבהקדש בזה"ז לא שייך ביה דין ממון כ"כ ולכן נאמן עד אחד בסברת בידו לחוד, כבכל איסורין שבתורה דהיכא שהוא בידו נאמן ודו"ק, ועל פי שלשה כללים האלה יתורצו כבר כל המקומות הנראים לכאורה דהקדש אין לו דין ממון ולמותר להאריך בזה

ודע דבספרי תקנת השבים סי' ל"א כתבתי דהסברא נותנת דבהקדש בזה הזמן ליכא דין מעילה כלל כיון דבלאו"ה לאיבוד אזיל כדאיתא בע"ז (דף י"ג ע"א) דצריך להשליכן לים המלח, ולא הוו שוב קדשי ה' ע"ש, וא"כ המשנה דסוף מעילה נפלה פרוטה של הקרש בתוך כיסו או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש דמיירי לענין קרבן מעילה, ע"כ דלא בהקדש בזמה"ז מיירי, אך בספר החינוך להרא"ה כתב להדיא דמעילה שייך גם בזה"ז ועיין במנחת חינוך שם וקצרתי בזה ודו"ק: פרק ט"ו

והנה הגאון ר' צבי הירש ז"ל בנו של הגאון עין יצחק בעין יצחק חאהע"ז סי' פ"א כתב עוד כלל חדש, דרק הקדש בדה"ב יש לו דין ממון אבל כל קדושת הגוף אין לו דין ממון כלל רק דין איסור גרידא, ויסודו הוא ע"פ הנתיבות בח"מ סי' כ"ח סק"ב שהעלה דמש"כ התוס' בכתובות (דף למ"ד ע"ב) דתשלומי הקדש לאו משום כפרה הוא רק משום גזל הקדש, הוא רק בקדושת דמים, אבל בקדושת הגוף אין התשלומין משום גזל הקדש דהרי נותר לא שוה כלום ומ"מ יש בו מעילה וע"כ דהתשלומין הוא משום כפרה, וכ"כ התוס' להדיא בכריתות (דף י"ג ע"ב) עיי"ש בתוס' ישנים הרי לפנינו דבקדושת הגוף אין לו דין דמים רק דין איסור בעלמא, והדבר מוכרח מהא דכריתות (דף כ"ג ע"ב) דלמדו שם דאיסור חל על איסור בקדשים מהא דדריש רבי כל חלב לה' לרבות אימורי קדק"ל למעילה דחל איסור מעילה אאיסור